אורים גדולים סט

ורק דטעמייהו דב"ש היא דיחוש שלא יאמרו דזנה עמה, וע"ז אומרים ב"ה דאין לחוש לזה ועיי"ה שם בתו' ד"ה טעמא, [ועי' ב"ש (סי' קמ"ח סק"ב)], וכפי מש"כ מיושב קושייתם, וא"כ מוכח מכאן דהשתמשו בלשון זה על כוונה אחרת, ועי' בחולין (דף ס"ח ע"א) בתו' ד"ה אדם, שבתוך דבריהם כתבו ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי כה"ג אשכחן בפ' הלוקח בהמה, ועי' בס' הכריתות בחלק לשון למודים (שער ג' אות קי"ג) מצינו ב' לשונות שווים ואינם אחד כו', ועי' בס' הצבא לבעה"מ וז"ל מדה שנית דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד, וענייניהם חלוקים ורחוקים זה מזה כו' עיי"ש שהאריך בזה, שוב ראיתי בס' יד מלאכי בכללי הלמד (אות שע"ד) הרחיב בזה הדבור, ובבקיאותו הנוראה הביא את הכלל הזה מכמה ראשונים שכתבו כן לדבר ברור ומוחלט

שורש ד

דרך חז"ל הוא לדבר לפעמים בלשון חדה למען שיתרשמו הדברים בלב השומעים והקוראים

א) באור, כל דבר מדעי שיש לעמול ולהתייגע על הבנתו, העמל והיגיעה עושים רושם בנפשו ונחקקים הדברים בלבו היטב, וזהו שמצינו שיש כמה עניינים שמדוברים בלשון חדה, ואשר לפעמים נתמוה ע"ז, מדוע לא נאמרו בלשון פשוט אשר כולם יבינו, אולם באמת הוא למטרה הנ"ל, כי נאמרו בלשון חדה בכדי שהקורא לא יעבור עליהם כעל דברים קלי הערך, ויתן את לבו להבינם, וע"י העמל והיגיעה מתרשמים הדברים עמוק עמוק בלב הקורא והשומע, וגם מטבע הדברים הנאמרים בדרך חדה להוליד התפעלות עצומה, כי באשר בתחלה נראין הדברים בעיניו כתמוהים, וכאלו אפסה כל תקוה לרדת לכוונתם, ועי"ז ישתוקק מאד להבינם, וכאשר יבינם אז תתפעל נפשו למאד מהדברים האלה, וע"י עוז ההתפעלות יתרשמו הדברים בלבו וכידוע בחכמת הנפש. והנה לבד אשר במקראות מצינו שהשתמשו ובחדות, גם חז"ל הלכו בדרך זה ולא רק בענייני אגדה, כי באמת מצינו כ"פ אשר גם בהלכה השתמשו הרבה בזה, ואמרו לפעמים איזה הלכה בדברים כאלה אשר כפי חציונותם הם נפלאים ותמוהים ומרעישים את לב הקורא והשומע, והוא ג"כ למטרה הנ"ל, וכבר מצינו מאמר מחז"ל המעיד ע"ז אשר גם בהלכה דברו לפעמים בלשון חדה לתכלית זו, והוא דבירו' (פ"ז דדמאי סוף הל"ו) על התוספתא שהביאו שם שאמרו נוטל שני תישועין ותשוע של תשוע שהן עשר מעשר ותשע מעשר שני, הקשו שם ע"ז ויאמר תשע עשרה והביאו ע"ז א"ר זעירא דברי חכמים וחדותם, ועיי"ש בפני משה שכתב כלומר כך הוא סדר החכמים לדבר בלשון חדה ואף שכאן פשוט הוא, בא ללמדנו להבין דבריהם ולפעמים הן אומרים בדרך חדה ועמוק הוא מי ימצאנו כ"א לאחר יגיעה הרבה תגיענו וע"ד מאה"ח להכין משל ומליצה דברי חכמים וחדותם, הנה מצינו דהשתמשו בלשון חדה גם בענייני הלכה, ובאמת מצינו כמה מאמרים בהלכה שאינם מובנים כלל, וקשה למצא בהם הדרך הנכונה אם לא שנבינם בדרך חדה, ובספרי הראיתי דיש כמה דברים תמוהים המתפתרים רק עפ"י כלל הנ"ל, ואין קצה להעניינים התמוהים שעלה בידי בע"ה לבארם עפ"י כלל הנ"ל, עד כי גם על שני הכללים המודעים לנפלאים ותמוהים, והוא במה שאמרו ז"ל אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אשר הכללים האלה מרעישים מאד, ואין שום דרך להבינם, גם עליהם הפיצותי אור בע"ה עפ"י היסוד הנ"ל

ב) והנה אין קצה להזרות והפלא שיש בהכללים הנ"ל, ואחשוב כי גם מי שהורגל לקבל כל דבר כמו שהוא, מבלי להתבונן בפנימיותו ובמושגו הפנימי, גם הוא יעמוד ע"ז מרעיד ומשתומם, ובתמהון לבב ישאל: איך אפשר שהריבוי יתהפך למעוט והמעוט יתחלף לריבוי, ואנכי הגדלתי עוד יותר הפלא, אחרי שבררתי בע"ה דהוא כלל גדול דגם הריבויים והמעוטים הפרטיים והמקומיים אינם יכולים להורות על כוונה הפכיית, באור הדבר, דשם בררתי דיש שני מיני ריבויים ומעוטים, א) ריבויים ומעוטים נרשמים וכוללים, כי התיבות האלה בכל מקום שיבאו יוכשרו להיות ריבויים ומעוטים כי הם מצד עצמם מסוגלים להיות ריבויים ומעוטים מצד הוראתם, וכמו בריבויים מתיבות אף, גם, את, ובמעוטים אך, רק, מן, כי התיבות האלה בכל מקום שיבאו מורים על הוראות אלה, כי הם מסוגלים להיות ריבויים ומעוטים מצד הוראתם וכמו שבכל תיבה יש יחס בין התיבה להוראתו אחרי שבא ביחוד על הוראה זו, כי כל תיבה הוי כמו ציור שבו מצוייר הרעיון המתלבש בו [עי' ספרי חו"ת ח"ב צד רס"ז שכתבתי בזה דבר נפלא בע"ה], וכמו כן גם הריבויים והמעוטים האלה, אחרי שיש להם יחס עם ההוראה, בזה שעצם הוראתם מורה על ריבוי או מעוט, וע"כ הוו ג"כ כמו ציורים, כי מצד צורתם ותוארם מורים ע"ז שמציירים ריבוי או מעוט, ואם כי אין השתוות ויחס עצמי ופרטי בין התיבה להרעיון האצור בו, כמו בכל תיבה שיש לו רק הוראה מיוחדת, וע"כ יש לו יחם עצמי, אם כי לכתחילה הוי כמו ציור מוסכמי, [עיי"ה בספרי הנ"ל], בכ"ז אחרי שהתיבה הונח על הוראה זו הוי כמו שיש לו יחס עצמי, אבל הריבויים והמעוטים האלה, אין להם הוראה מיוחדת אחרי דבכל ענין וענין מורים על הוראה אחרת, והמלה הזאת בעצמה שפה היא מרבה או ממעט ענין זה שם היא מרבה או ממעט ענין אחר, אולם באמת בריבויים ומעוטים אין אנו צריכין ליחס עצמי ופרטי, כי הענין שמרבה או ממעט יש