אורים גדולים סח

לאמה כו', דעל אלו יש מקום לומר דאין לו היתר ורשות ע"ז, ואין ספק דעל ההיתר ורשות יש לחפש מקור בתורה, ע"כ י"ל דמזה גופא ידעינן ההיתר והרשות, והגם דההיתר לא בא בפירוש, בכ"ז הוי בכלל היתרים המוכחים ומובנים דכחם ככח ההיתרים המבוארים והמפורשים, דכל תנאי הוא רשות, ממילא מוכח ההיתר, ובזה גופא רמזה התורה את ההיתר, והוא נוסד ג"כ על כלל הנ"ל שדרכה של תורה היא לקצר במשפטים ובנושאים מיוחדים, ורק לאחד ולכלול איזה משפטים ביחד ולתלות איזה נשואים בנושא אחד, שבאמת הם נעתקים גם בפ"ע, ויש כמה פעמים אשר התכללות המשפטים והנשואים מוכרחים לבא בסגנון תנאי ורשות, דבלא זה היו מוכרחים לבא בפ"ע, ע"כ בחרה התורה יותר לבארם בסגנון תנאי ורשות מלכותבם במשפטים מיוחדים, ואין מזה שום גריעותא לענין ההיתר דכל תנאי כולל בקרבו גם היתר, והוא כלל גדול ויסוד מוסד, דבכל לשון תנאי נכלל גם מושג ההיתר, דלשון תנאי הוי כמו אמצעי בין חיוב לאיסור, וכמש"א במכילתא סוף פ' יתרו ובכ"מ ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה ואם תקריב מנחת בכורים חובה, אתה אומר חובה א"א אלא רשות, ת"ל תקריב את מנחת בכוריך חובה ולא רשות, כיו"ב אם כסף תלוה את עמי וגומר חובה, אתה אומר חובה א"א אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות, כיו"ב ואם מזבח אבנים תעשה לי חובה, אתה אומר חובה א"א אלא רשות ת"ל אבנים שלימות תבנה חובה, ומה ת"ל אם מזבח אבנים אלא רצה של אבנים, הרי דהחליטו דלשון תנאי מורה על רשות, ובמקומות שכתוב אם ובכ"ז יש בהם חוב מוכיחים שם מהוכחות אחרות המורים שיש בהם חוב, ונכתבו בלשון תנאי לאשר באופן עשייתם יש כמו תנאי או עת ידועה, וכמו דמסיים שם במזבח ומה ת"ל אם מזבח אבנים אלא רצה כו', וכן בכסף, אם אין לו לא שייך החוב, ועל בכורים יש עת ידועה, ואין כאן המקום לבאר ענין זה ביחוד, אמנם ברור דלשון אם שולל האיסור כמו דשולל החיוב, וא"כ וודאי די"ל דבסגנון התנאי מקופל גם ההיתר, ולא רק תנאי מפורש מורה על היתר, אלא שיש גם תנאי מוכחי ומובני, וגם שם יש לפעמים רמיזת ההיתר. באור הדבר מצינו איזה משפטים הכתובים אשר מציאותם תלוי באיזה עניינים הקודמים, דאם לא יוקדם איזה מעשה ופעולה לא תצוייר מציאת נושא המשפט, וא"כ הוי כמו תנאי הקדום, אלא שלא בא מפורש ורק דממילא מובן התנאי, וגם שם יש לפעמים רמיזת ההיתר, והמשל בזה התורה אמרה לענין מצרי (דברים כ"ג) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה', בהמשפט הזה לא נכתב תנאי, ובכ"ז מובן דמציאת דור שלישי אי אפשר בלא דור שני, והוי כמו שהי' כתוב אם יהי' דור שני ויוליד דור שלישי יבא הדור שלישי בקהל ה', וכיון דסוף סוף מוכח ממנו התנאי הקדום הוכיחו ממנו ביבמות (ע"ח ע"א) דיש בזה היתר, כי דאי לא כתב קרא, התורה לא תכתוב משפט להיתר אשר מציאותו יהי' תלוי רק בדבר איסור, ואם אמנם כי משפט לאיסור יש גם משפט שיצא ע"י איסור, בכ"ז נכתב בשביל האיסור, אבל משפט להיתר שיתלה באיזה דבר זה אי אפשר, והוא נגד דרכי כללי התורה וכמש"א שם דאי להיתרא לא כתב, התורה לא תכתוב משפט להיתר שמציאותו הוא רק ע"י איסור, והוא מסתעף מהכלל הנ"ל, ובספרי הכתב והמכתב וכללי דחז"ל וד"ל, הארכתי לבאר עפ"י הכלל הזה גם את הכלל של אא"ע ושל לא דבר הכתוב אלא בהוה, , ואין פה המקום לבארם

שורש ג

דרך חז"ל להשתמש בלשון אחד על כוונות שונות במקום שהלשון מסוגל לכלול את הכוונות השונות

באור, כמו שחז"ל הסמיכו דבריהם על איזה קרא שיראה כאלו הקרא הוא המקור והיסוד, וגם במקום שבאמת יסוד הדבר לא נוסד מהקרא, בכ"ז ראו בכל מה שאפשר להסמיך דבריהם להקרא, כן ראו להשתמש בלשון הקרא גם על כוונה אחרת, וכמו דאיתא בזבחים (דף ל"א ע"א) אמר רבא ויקץ כישן הפגול כי הי' חביב להם להשתמש בלשון הידוע מכבר, וגם במקום שהי' איזה לשון הידוע שנאמר על איזה ענין השתמשו בלשון ההוא גם על כוונה אחרת כל עוד שהי' מסוגל להכניס בו הכוונה ההיא, וע"כ השתמשו לפעמים בלשון אחד על איזה כוונות שונות ומתחלפות, כי לא רצו לברא ביטויים חדשים בעוד שאיזה לשון קדום ומורגל מספיק גם על הענין ההוא, והבאתי את השורש הזה גם בספרי חו"ת ח"א (פ"ב בהערה ח' צד ע"ז), עיי"ש שכתבתי דאופן השתמשותם עם לשון מורגל וקדום נחלק לשני חלקים מציאת הענין ויפוי הענין, וביבמות (דף ק"ז ע"א) רבה ור"י דאמרי תרווייהו היינו טעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו' וב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות, ולכאו' קשה מאד הלא יסוד המחלוקת אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הוא במקום דאם אינו מכוין לשם קדושין תהי' בעילת זנות, וע"כ אמרינן דכיון לשם קדושין כדי שלא תהי' בעילת זנות, ועיי"ה רמב"ם (פ"ז מהל' אשות הכ"ג), וא"כ מזה דב"ש מחליטים דמשו"ה נשואות אינן ממאנות משום דאין אדם עושה כו', יש להוכיח דאחרי המאון הוי הבעילה כזנות, וא"כ קשה מאי אמרו וב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילתו ב"ז, דמשמע דבאמת לא הוי ב"ז גם אחרי המאון ורק שיאמרו, וע"כ נראה דבאמת הכא לא הוי בעילת זנות גם אחרי המאון,