אורים גדולים סז

לו לטמאות למת מצוה, ולאחיו כולל, אם הי' כ"ג ונזיר גם אז מטמא למת מצוה, ולאחותו כולל משפט שלם בפ"ע, והוא דמורה אשר הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה [עיי"ה ברכות (י"ט ע"ב) מגילה (ג' ע"ב) נזיר (מ"ח) ועייש"ה כל הסוגיא, וסנהדרין (ל"ה ע"ב) וזבחים (דף ק' ע"א)], והנה באמת נפלא הדבר מאד לתלות משפטים הרבים האלה בחד קרא, אשר כפי הנראה אין להם שום שייכות זל"ז, וע"כ ברור דגם הם מתבארים היטב עפ"י הכלל הנ"ל, דכך הוא הצעת הכתובים, דבתחלה כתבה התורה על כל נפש מת לא יבא והוא כלל הכולל כל המתים, ואח"כ כתבה לאביו ולאמו כו', והוי כמו כלל ופרט, דגם במשפטים משוללים, נוהג הלמוד דכלל ופרט וכלל, וכלל ופרט, וא"כ יש לומר כי אין בכלל אלא מה שבפרט דהפרט הוא הבאור והפירוש של הכלל, וא"כ יש לומר דהפרטים באים לשלול את הכלל, ולבאר דהאיסור הזה לא הוי איסור כללי, והוא נוהג רק באלו הפרטים, ואולם כפי כללי דיני טומאה, מובן דהוא דבר שאי אפשר לומר דרק לאלו אינו מטמא ולשארי מתים מטמא, דהרי קרובים מתייחסים יותר להיתר הטומאה מרחוקים, ואיך אפשר לומר דלקרובים לא יטמא ולרחוקים יטמא, אחרי דהתורה גופא כתבה לענין כהן את ההיפוך, והסברא מחייבת ג"כ כך דלקרובים יש יותר לטמאות מלרחוקים, וע"כ ברור דיש עוד מין טומאה למת ששם יש יותר לטמאות גם מלקרובים, וע"כ י"ל דההגבלה של האיסור הוא בניגוד להמתים האלה, ואחרי דמת מצוה חשוב יותר, דבו בא ההיתר מצד עצמו ולא מצד קורבת משפחה, ע"כ ברור דשלילת הפרטים הוא משום מת מצוה להורות דלמת מצוה יש לו לטמאות, וע"כ במקום שהתורה ביארה את איסורו בטומאה למתים ביארה גם ההיתרי, והנה לא רחוק הוא שיזדמן שכהן יתנזר וגם כ"ג, ואז יהי' עליו שתי מיני קדושות המנגדות לטומאה, וא"כ הלא אז וודאי דיחול ספק אם שרי לו לטמאות למת מצוה, וע"כ ראתה התורה לכלול ג"ז ולהורות דגם בכה"ג יש לו לטמאות למ"מ, וכאלו תאמר דיש לדעת דכל היותר חמורים לענין טומאה מצד קדושתם, יש מקום להקדושה למנוע את הטומאה לקרובים, אבל אין שום קדושה בעולם שתמנע את הטומאה למ"מ, כי המ"מ עומד מעל לגבולות האלה, ואחרי דלפעמים יכול להיות דגם איזה מקרה פרטי ימנע את האדם מלטמאות למת, כמו אם הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, דאם נחליט דהמקרה הזה מונע ממנו גם טומאת קרובים [דגם ע"ז יש עוד להסתפק), בכ"ז יהי' ספק על מ"מ, וע"כ גלתה התורה תרווייהו, דכח של המקרה הזה הוא למונעו מלטמאות לקרובים אבל לא למונעו מלטמאות למ"מ. והנה באו פה הרבה משפטים ביחד ואם התורה היתה מבארת כל אחד ואחד בפ"ע היתה צריכה לכתוב הרבה משפטים מיוחדים עם נושאים ונשואים בפ"ע, ע"כ כללתם התורה ביחד אחרי שיש מקום לאחדם ולכללם דהם מתייחסים כולם גם ביחס אחד, דהתורם קבצה כל המונעים את הטומאה אשר בכללן נחלקים לשלשה חלקים, א) קדושת הגוף והתולדיי, כמו כהנים, ב) קדושה הנוספת והנמשכית, כמו נזיר וכ"ג, ג) קדושת המקרה, כי יקרה לו דבר קדוש כמו לשחוט את פסחו ולמול את בנו, כל אלה, וגם אם נזדמנו ביחד, בכ"ז אין כחם למנוע מלטמאות למת מצוה, והמלות נעשות כמו למשפטים אחרי שהם נמשכים על הנושא הראשון, ונתנו להכתב בסדר זה [ועי' קדושין (י"ז ע"א) שדי ריקם אצאן, ריקם אגורן, ריקם איקב, ובספרי הארכתי גם מענין הטלת פרט בין שני כללים, עי' ב"ק (ס"ד ע"ב) וחולין (ס"ו ע"ב) ובכ"מ ואכ"מ], כי עתה יש להם סדר היחס, ויש גם התאחדות פנימי ביניהם, דהתורה הראתה דכל המונעים והשלילות. אם גם יתקבצו כולם ביחד לא יהינו כח למנוע את הטומאה ממת מצוה, והגם דשם בברכות מד' רש"י משמע, דקאי רק בהולך לשחוט את פסחו, מכ"מ ברור דכמ"כ אם הוא כ"ג ונזיר, והולך לשחוט את פסחו כו' דמטמא ג"כ למ"מ, וגם להיפוך למנוע את הטומאה מהקרובים, גם ההליכה לשחוט את פסחו ולמול את בנו דיו למונעו, שלא יטמא לקרובים, וכשיטת השר מקוצי ומיושב הגמ' דזבחים במעשה דיוסף הכהן עיי"ש, ועי"ה בברכות בתו' ד"ה ולאחותו [ועי' בספרי עדות ביעקב (סי' ט') משכ"ב בעניני דחדוש, עייש"ה כי הדברים יקרים], סוף דבר דהכא ג"כ נוסדו הדרשות האלה על כלל זה של התאחדות המשפטים, אשר יסודו הוא השורש של משפטים מועתקים או נשואים נעתקים

ט) ובספרי הראיתי, דהמקומות שמצינו בתורה שכתובים איזה משפטים על פי איזה עניינים קדומים, והם [המשפטים הקדומים] נכתבו בדרך תנאי ורשות, היינו שכתוב שאם יעשה כן וכן, אז יהי' משפטו כך וכך, בכל כי האי אין אנו צריכין לחפש מקומות אחרים בתורה על ההיתר של הדברים האלה, אלא די"ל דהתנאי גופא מורה ההיתר, וגם במקומות דהעניינים התנאיים הם דברים כאלה שיש מקום לאוסרם, בכ"ז התנאי גופא מורה ההיתר, והמשל בזה הנה התורה אמרה (דברים כ"ב ח') כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כו', הנה המשפט העקרי והתכליתי הוא משפט עשיית מעקה, ובנין הבית נכתב בסגנון תנאי ורשות, בכ"ז יש לדעת מזה גם ההיתר של בנין בית, ורק דהכא י"ל דלא צריכין להיתר דאין מקום לאסור, אולם יש מקומות כאלה שיש לחשוב עליהם איסור וכמו כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד כו' וכי ימכור איש את בתו