אורים גדולים סו

[עיי"ה בספרי חו"ת הנ"ל משכ"ב] וא"כ הגם שמתפרש על צמאון הנפש ועל מי התורה בכ"ז מובן מכאן דיש צמאון מוחשי ומים מוחשים והם מכבים את הצמאון, וא"כ גם הפשט אמת ומתאמתים הפשט והדרש, וזהו כוונת המאמר הנפלא והנשגב אין מקרא יוצא מידי פשוטו. או אם חז"ל פרשו את הקרא חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דקאי בד"ת, עי' שבת (דף ס"ג ע"א), כוונתם ג"כ לפרש הקרא ע"ד משל ההעתקיי, דהגבור שיודע שחרבו עמדה לו לבא להמדרגה שבא, וחרבו הצילתו מבאר שחת ועל ידה היתה לו נפשו לשלל, כי אויביו ומנדיו ארבו לו על כל שעל ושעל ובעזרת חרבו ניצול מהם, והורישה לו עוד שם גבור לרשת כבוד, וע"כ לא לבד שלא יבוש בחרבו, כי עוד יתגאה בה ויצמדנה על מתניו והיא כבודו ותהלתו, ובאופן זה מעריך החסיד המנעים זמירות ישראל, את יחס ישראל להתורה, כי אם כאו"א יזכור מה שעבר עליו, וכי על כל שעל ושעל ארבו לו, וגם יצריו הפנימים רבים הם עד אם יתבונן בכ"ז ידע אז את גבורותיו הנוראות שהראה וכל זה פעל ועשה על ידי חרבו זו, על ידי תורתו הקדושה, היא רק היא עמדה לו בכל צרותיו, על ידה היתה לו נפשו לשלל, על ידה לא התבולל בין העמים, על ידה לא נשטף בשטף הגלים הרבים שעברו עליו, והיא עטרתו בשם גבור, כי כולם ראו את נצחונותיו הרבים, כי אחרי מלחמות איומות ונוראות כאלה, לא לבד כי לא עשו בו כלה, כי גם מכל רכושו ונכסיו הרוחניים והמוסריים, אשר בגללם נלחמו עמו, מכל אלה לא נפל בידם שבי כחו"ה, כי כולם הם בידו באין מחסור, ומדוע זה יבוש בחרבו זו, מדוע זה לא יתגאה בה ויתהלל בה בפני כל רואיו ונגד מלכים ושרים לא יבוש בתורתו, זו היא הכוונה הצפונה בדבריו לפי באור חז"ל, והיא באמת כוונה נפלאה, ולפי"ז הכוונה היא ע"ד משל, ורק לא משל באור אלא משל ההעתקיי, שמצד השתוותם קורא להאיש הישראלי בשם גבור ולהתורה בשם חרב, ומראה לו לדעת שיש לו לחגרה עליו כי היא הודו והדרו, וא"כ יש מזה לדעת כי הגבור המוחשי מתגאה בחרבו המוחשית, דאל"כ לא יצלח למשל, וע"כ אמרו שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, [ויש לי בע"ה באור גם בהסוגיא דיבמות (דף כ"ד ע"א) בהא דאיתא שם אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו., הכא אתאי גז"ש אפיקתי' מפשטי' לגמרי, דהראיתי דגם שם ע"י הגז"ש יש מקום לפרש הקרא, אבל בכ"ז לא יגיע הפשט שם למעלת הפשט שמתקיים בכל מקום עם הדרש, דשם שניהם אמיתים וצודקים ואינם יוצאים מאומה מפשטותם, והכא סוף סוף מתפרש הקרא לא כפי שהי' מתפרש בלא הגז"ש ואכמל"ב], וכבר השיבותי למתלוצץ אחד שהקשה על דברי רש"י בפירושו לשה"ש על הקרא אפך כמגדל הלבנון שכתב [רש"י] שאינו יודע לפרש מח קילוס גוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, והמתלוצץ ההוא לצון חמד לו, ואמר האם פסו כל הרמזים ותמו כל הדרשות למצא איזה רמז ודרש בזה, אחרי אשר שני שדיך הם שתי הלוחות או מלך וכה"ג ראשך הם התפילין, מדוע לא נשיג גם פה איזה רמז ודרש, והראיתי לו כי בעוד שאינו יודע ומבין דרכי דרשותיהם מלא את לבו להתל עוד, כי בכל מקום שמתפרש איזה ענין ע"ד רמז ודרש יש לראות מתחילה, דהמציאות תתאמת ג"כ, דהדרש הוא רק דרך משל ומפרשים ע"ד משל חהעתקיי, ורבות דברתי בענין זה של משל ההעתקיי כי הוא רב הערך, וכמעט אשר בלעדי ידיעתו, אין לקוות בכ"מ לעמוד על כוונת המליצות הקדושות ואכמ"ל יותר

ז) יצא לנו מזה, דהפי' של אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא, דמהקרא יש לדעת אמיתת מציאת המשל והנמשל יחד, ועפי"ז נראה דלרבנן יש מקום לספק בכוונת הכתוב אחרי אשר הטמאה דמפרשים ע"ד השתוות המשפטי דקאי על סוטה, וע"כ יש לספק אם בכ"ז יש לו קיום גם במ"ג, אחרי דמביאו רק להמשיל מ"ג לסוטה, א"כ י"ל דישנו גם במ"ג והוי כמו כל אין מקרא יוצא מידי פשוטו דשניהם מתאמתים וה"נ כן, א"ד כיון דאיעקר איעקר, דהא באמת מתפרש הקרא רק לענין סוטה, והביאו רק לדמיון למ"ג, וא"כ אין הכרח דכולל גם מ"ג לענין טומאה, ולא הוי כמו כל משל ההעתקיי, והוא ספק עצום ועמוק. הנה למדנו מכל מה שכתבנו עד עתה בנוגע לבאור המקראות האלה עם הדינים הסגורים בהם כפי קבלת חז"ל, דהם מתבארים ע"ד ענין של ריבוי הנשואים בנושא אחד, והתכללות המשפטים והעתקת הנשואים

ח) וגם המקראות האלה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרח ויצאו ילדי' ולא יהי' אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים: ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש: עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד וגו' (שמות כ"א כ"ב-כה), המקראות האלה מאמתים ג"כ דברינו הנ"ל כי בפה התאחדו כמה וכמה משפטים ביחד אשר אמנם מוכרחים לבא ביחד, כי כאו"א הוא משפט בפני עצמו, כמו משפט דמי הוולדות, ומשפט קלב"מ, ומשפט החבלה, והם נעתקים באמת מכאן, כי אם יבא אחד מהן בפ"ע יהי' ג"כ דינו כך, ונכתבו כולם ביחד בכדי שלא יבא בכל משפט ומשפט נושא בפ"ע, וע"כ נכתבו ביחד, ואין מזה שום הפסד, כי גם עתה ידוע שהם נעתקים מכאן, ועוד מצינו בתורה כמה וכמה מקראות עד"ז, ובספרי בארתי עפי"ז את דרשת חז"ל על הקרא (במדבר ו' ז') לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא לחם במתם, דכפי שחז"ל דרשו את הקרא הזה כולל כמה משפטים שונים וכל מלה ומלה כוללת משפט שלם, דמודעת שהם דרשו דלאביו מורה פרט למת מצוה דלמ"מ מותר לטמאות, ולאמו כולל אם הי' גם נזיר וכהן בכ"ז מותר