אורים גדולים סה

על לא תגנוב שהוא גונב מקור חבירו, ולא עוד אלא דבהשקפה זאת יש בענין מטמא אשת חבירו הפרט מנגיעה בנכסי חבירו במדרגה היותר נשגבה, והעון מזה בולט פה מאד, כי בערך הנכסים, אשתו של אדם נחשבת לבעלה מהנכסים היותר קשורים אליו ומתאחדים עמו כמובן, והמדרגה היותר קלה וחלושה בזה היא הירידה לאומנות חבירו דנערכת ג"כ מגדר דנגיעה בזכות חבירו אבל היא קלה וחלושה מאד, ובנתיים יש עוד כמה וכמה מדרגות, ואולם אם נשוב לאחור לראות את המקור והשורש, גם המדרגה הקלה הזאת נכנסת תחת המקור והשורש הכללי של נגיעת נכסי וזכיות חבירו, והנה זו כחה של ההשקפה המוסרית, כי תצעוד בצעדי ענק ולא תדע גבולות ולא תביט ערך און, וקלות כחמורות תחשבנה בעיני', ובסקירה אחת תביט על שתי המדרגות האלה [של ירידה לאומנות חבירו וטומאת אשת חבירו] ותשוום ותאחדם כי תביט על השורש והמקור, ואחרי כי סוף סוף נגע בהשורש הזה יש לחשבו עפ"י השקפה המוסרית כאלו עשה מהחמורה שבחמורות הכלולות והאחודות בהשורש הזה, וע"כ אם כי אנשים פשוטים לא יראו און בזה, בכ"ז מי שעיניו בהירות ורגשותיו זכות וחדות, לא יציב גבולות ביניהם

והנה עפ"י משל מבוארי ומפורשי, יש לומר דמשולים הם זל"ז, ואמנם המשל ההעתקי אשר גדרו לכנות את הנמשל בשם המשל, ע"כ קרא להיורד לאומנות חבירו, כי כבר נגע בהשורש הזה של נגיעה בזכיות חבירו, והוי כאלו נגע בהמדרגה היותר חמורה, ושידע כל אחד דכמו שיש להזהר מלטמאות לאשת חבירו מצד השקפת הנגיעה בקנייני וזכיות חבירו, כן בערך זה יש לו להזהר גם משום נגיעה קלה בנכסי חבירו לקצץ זכיותיו וליהנות מזכות אחרים בעולה, וגם הדרש השני ואל אשה נדה לא יקרב שדרשו על זה שלא נהנה מקופה של צדקה, ג"כ מתפרש ע"ד משל ההעתקיי, דבאשתו נדה אין משום נגיעה בזכות חבירו דגם אז היא אשתו וקניינו, בכ"ז יש בזה ענין תועבה וגיעול נפש, והוא ענין משוקץ ומאוס מאד ז כן עד"ז יש להשוות הגנות והגיעול של מי שמרגיל א"ע ליהנות מקופה של צדקה, אם אמנם כי אין להכניס זאת תחת שורש האון של נגיעה בנכסי וזכיות חבירו, דכיון שמנדבים לו זאת הוי שלו, אבל כל איש שלב רגש לו יש לו להרגיש בזה גיעול נפש וענין תיעוב, ויראה להתרחק מזה ולהשתדל ליהנות מעמל ידיו ומיגיעתו

ו) הנה נתבאר לנו דיש כמה מקראות שמתבארים ע"ד משל ההעתקיי, ועל אופן זה י"ל דגם הכא לענין מחזיר גרושתו ראתה התורה להזכיר גם ענין איסור דסוטה, דבמ"ג אינו בולט כ"כ העול והאון ע"כ הזכירה התורה עון כזה שנכנס תחת סוג זה וששם בולט מאד האון והעול, והיינו דזה הוי כמו אם יחי' עם אשתו אחרי אשר הטמאה היינו עם סוטה שנסתרה, ואולם לפי"ז מתבאר הקרא של אחרי אשר הטמאה על סוטה גופא, וממילא מוכח דיש בזה ל"ת, וגם י"ל דאיסור של מ"ג הוא גם מן האירוסין דבאמת במ"ג מן האירוסין י"ל ג"כ דכבר נתקלקל ההתקשרות וההתאחדות, אחרי דכבר נתקדשה לו, ואולם אם נפרש הלשון של הטמאה על מ"ג, א"כ מוכח דקאי רק כשנבעלה דלשון הטמאה בא רק כשנבעלה, אבל אם נפרש דקאי על אשתו שזינתה תחתיו ובא פה רק ע"ד דמיון, א"כ וודאי די"ל דאיסור של מ"ג הוא גם מן האירוסין, וזהו טעמא של חכמים הסוברים אחת זו ואחת זו אסורה וכמובן מדברינו הנ"ל

ועפי"ז מיושב מאד הא דמספקא לי' שם לרב יהודה המחזיר גרושתו משניסת ומת צרתה מהו, ולהך לשנא דהספק הוא אליבא דרבנן, יסוד הספק הוא אם הלשון טומאה קאי על מ"ג או לא, וכמש"א כי תבעי לך אליבא דרבנן אע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו, א"ד כיון דאיעקר איעקר, וראוי מאד להתבונן ביסוד הספק אשר כפי שטחיותו אין לו שום מובן, אמנם עפ"י מה שבארתי יסוד המחלוקת, נראה דהוא ספק עמוק וחקירה גדולה, ויש בזה נקודה הנוטית כבכל החקירות והספיקות, דהנה באור הענין של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אשר הוא ג"כ מן הענינים התמוהים, דמצינו שאמרו את הלמוד הזה לא בעת שבאו לחלוק על הדרש, ורק שהראו דאם אמנם אשר הדרש הוא אמת וקיים, בכ"ז יש לדעת דגם הפשט הוא אמת, וגם בעת הדרש אין לעזוב את הפשט, ונפלא הלמוד הזה עד מאד, דהוא כולל שני הפכיים בנושא אחד, וכבר נאמרו בזה הרבה באורים אשר בכ"ז לא עלתה בידם ליישר הענין, וע"כ הראיתי בע"ה בספרי, דיסוד הלמוד הזה הוא ידיעת משל ההעחקיי, ובכל משל יש לדעת דיסודו הוא אמיתת המשל, דאחרי דהמשל בא עוד לאמת את הנמשל ואם יהי' עוד ספק בהמשל איך יצלח להיות למשל, ובמשל שהוא לקוח מן דברים המוחשים למושגים יש לדעת דהדברים האלה ישנם במציאות, והמשל ההעתקיי שיסוד המשל הוא ממוחש למושג מדעי ורוחני, ורק מצד גדר צורת משל ההעתקיי קורא את הנושא הנמשל בשם הנושא של המשל, וא"כ אז הגם דאחת ראינו בכ"ז שתים זה ידענו, מציאת המוחש הזה ופעולתו במציאות [אשר הוא נושא המשל], וגם אמיתת פעולת נושא הנמשל, וכמו שהחוזה אומר (ישעי' נ"ה א') חוי כל צמא לכו למים, ועקר כוונתו הוא על צמאון הנפש ועל מי התורה, ורק שמשתמש פה במשל ההעתקה, וקורא לתשוקת הנפש בשם צמאון ולהתורה בשם מים, באשר שהם מתדמים ממש זל"ז, תשוקת הנפש לחכמת התורה מתדמה לצמאון המוחשי, וסגולת התורה להשקיט את הצמאון מתדמה ממש למים המוחשים,