אורים גדולים סד

בכ"ז מועלת תשובה, ועז"א ל"ק הא ביחיד הא בצבור, דכח הצבור גדול יותר, ובילקוט הושע אחרי שהובא שם מתחלה המימרא הזאת של גדול כחה של תשובה שמגעת עד כח"כ שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך, הובא מיד אח"ז עוד מימרא אחת וז"ל ר' יודה בר ר' סימון שובה ישראל עד ה' אלהיך אפילו כפרת בעקר, והוא ממש כדברינו בביאור המאמר הנ"ל

ה) הרי דמבואר מכאן דהבינו הטעם של איסור ממחזיר גרושתו, דהוא משום דלבעלה נתקלקלה ולא תצלח עוד להנשא אליו כמו שנטמאה, ודברי החינוך בפ' תצא (מצוה תק"פ) נוטים ג"כ לזה, שכתב דהטעם הוא כדי להרחיק כל ענין הזימה כו', וכעין זימה הוא להיות אשה יוצאת מן האחד ומשמשת לאחרים, ואח"כ לשוב אל הראשון, וגם הרמב"ן בבאורו על התורה חתר למצא טעם על מ"ג וכתב דהוא מפני שלא יחליפו נשותיהם, ובעל א"ע כתב ע"ז וז"ל, הטמאה כנגד בעל ראשון, והנה טעמו טמאה היא לו בעבור שידעה איש אחר, וברור דכוונתו הוא כנ"ל. ראינו איפא דיש יחס וההשתוות למ"ג עם אשה שזינתה תחת בעלה, והוא השתוות עצמי, שיש ביניהם שיווי עצמי, דגרושה שנשאת לבעלה אחרי שכבר היתה לאיש אחרי הגירושין הוי ממש כמו זינתה, ואל הבעל ביחוד נחשבת כמו שהוטמאה, וכמו שדקדק הא"ע וכתב הטמאה כנגד בעל ראשון, ובפרט כפי שבארתי במקום אחר דטמאה הוא לשון טמטום, והאשה שזינתה תחת בעלה נסתמה ונטמטמה לבה לבעלה עד כי אין מקום פתוח בלבה להכניס שם אהבת בעלה, וממילא וודאי דחל הלשון של הטמאה על מ"ג, דגם לבה נאטמה ונטמטמה לבעלה הראשון, ואמנם לפי"ז נראה ברור דהאיסור דמחזיר גרושתו הוא מן הנשואין, דאחרי דהלשון של הטמאה קאי על מח"ג גופא ורק שהכתוב בא להסביר את האיסור, דמראה, דגם הכא י"ל דהטמאה כמו הטומאה של סוטה שמפורסם טעם האיסור כן הוא במחזיר גרושתו, אבל מלת הטמאה קאי על מחזיר גרושתו גופא, א"כ ע"כ דקאי אחרי שנבעלה אליו דלשון טומאה חל רק כשנבעלה, וזהו דעת ר' יוסי בן כיפר שסובר דאיסור מחזיר גרושתו הוא רק מן הנשואין, דסובר דענין הטומאה קאי על מ"ג ומצד שיש למ"ג שיווי עצמי עם סוטה

ב) השתוות משפטיי, די"ל דהקרא דאשר הטמאה קאי על סוטה באשר שם מצינו כבר הוראת טומאה, והשתמש הכתוב פה לענין מחזיר גרושתו בזה להראות גודל העון עד שנדמה ממש במשפטו כמו האשה שנטמאה דאסורה לבעלה, וכמו שהיא אסורה לבעלה כן גם מ"ג, והוא ג"כ מצד השיווי העצמי שיש ביניהם, אלא דהכא בא להשוותם גם במשפטם, וא"כ המלות האלה של אחרי אשר הטמאה, הולכים על סוטה ורק שהקרא מביא דין זה להראות דמשום זה אסור גם מחזיר גרושתו, והוא רק כמו ענין משל, והגם שלא נזכר בקרא המשל בפי', בכ"ז כבר בארתי בספרי דיש כמה משלים שלא נזכרו בפי', ובכ"ז הם רק משלים וקראתים שם בשם משל ההעתקיי, והבאתי מעט מזה בספרי חו"ת (ח"ב) בהדוגמאות מספר מושגי הנמצאים (פ"א), ועיי"ש שכתבתי דידיעה זו של משל ההעתקיי היא מפתח גדול לבאורי המקראות ולבאורי מאחז"ל באגדה, וגם בהלכה יש להשתמש בכמה מקומות בידיעה זו, עיי"ש שבארתי עפי"ז כמה מאמרים, דהנה בכלל, דרכי המשלים ותועלתם הם להקל על השומעים להבין את הנמשל, כי כמו שיש כלל גדול בדרכי הלימודים שיש להלוך בהם מן הקל אל הכבד מדרגה אחר מדרגה, כי אם יבין את הקל יצעוד אח"כ הלאה להבין גם את הכבד, כן יש כלל גדול להשתמש בדרכי המשלים, כי המשל יבין בנקל, ואח"כ יש לו לשום לב להבין את ההשתוות שיש בין המשל והנמשל, והוא נקל יותר מלהתבונן לראשונה על הנמשל לבדו בלא עזרת המשל, והמשל ההעתקיי לבד שיש בו התועלת שיש בכל המשלים, עוד יש בו סגולה מיוחדה להסביר את עוצם ההשתוות של המשל והנמשל, כי גדר המשל ההעתקיי הוא להעתיק מנושא הנמשל שמו העצמיי ולכנותו בשם של נושא המשל, למען שיראה עוצם ההשתוות עד כי הוא ראוי להקרא בשם של הנמשל, וחז"ל בעת שרצו להסביר לפעמים ההשחתה והעיוות של איזה דבר און, אשר בהשקפה ראשונה אינה בולטת בו ההשחתה כ"כ, השתמשו ג"כ במשלים האלה, היינו כי שיוו לנגד השומעים והקוראים איזה עון חמור אשר הוא ממין העון ההוא, ורק כי שם בולט מאד הגנות וההשחתה, ואח"כ הראו לדעת כי העון ההוא שדשים אותו בעקביהם הוא בערך אחד עם העון הזה שכולם מבינים עוותתו, כי הם משתווים זל"ז, וכן יש כמה מקראות שחז"ל ביארום עד"ז, וכמו שמצינו בסנהדרין (דף פ"א ע"א) ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב שלא נהנה מקופה של צדקה, והנה הם בארו כן את הכתוב יען כי אין לפרשו כפשוטו דא"כ מאי רבותי', ואולם יש להבין איך אפשר להוציא הקרא מפשטותי' כ"כ, וע"כ נראה דהכתוב מתפרש ע"ד משל ההעתקיי דבאמת יש השתוות ביניהם [בין ירידה לאומנות חבירו וטומאת אשת חבירו], דבכלל יש לדעת דאין לאדם לגעת בנכסי ורכוש חבירו ובכל גבולי זכיות זולתו, ואמנם זהו ענין כללי ושרשיי, אבל בפרטיו וענפיו וסעיפיו מתחלק לכמה חלקים ולכמה מדרגות, המדרגה היותר חמורה בענין זה ושעון נגיעת זכות חבירו בולט מאד בזה, היא הנגיעה באשת חבירו לטמאה, דאם אמנם שיש בזה איסור מיוחד מצד ניאוף, בכ"ז בעת שידובר מנגיעה ברכוש וקנייני חבירו יש בזה גם השקפה זו, דהיא גם קניינו ושלו, ועי' סנהדרין (דף נ"ז ע"א) ברש"י ד"ה נהרג עליו, ובמ"ר פ' נשא (פ"ט) כשמבארים שם כי בניאוף עובר על כל הדברות אמרו