אורים גדולים סב

של גירושין, בהמלים המעטים האלה רמוזים וכלולים כל עקרי ויסודי דיני גרושין, [הנני מוכרח להשמיט בפה מענין זה כי יתארכו הדברים]

ג) וכן בהמשפט הזה של מחזיר גרושתו, שהתורה אמרה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה, בהקרא הזה סגורים ואצורים כמה דינים ממחזיר גרושתו, וגם בזה שהקרא מסיים אחרי אשר הטמאה, גם בזה אצור ענין נשגב, וכבר עמדו ע"ז חז"ל והראו לנו בזה פנינים יקרים, ולמדו לנו לדעת עד כמה שיש לדקדק בתוה"ק בכל תיבותי' ואותיותי', כי הנה באמת בהשקפה ראשונה אינו מדוקדק הלשון של אחרי אשר הטמאה, דכפי המורגל הונח לשון טומאה על אשה שזינתה ונבעלה באיסור, אבל האשה הזאת שהתנשאה לאיש אחרי הגירושין לא עשתה שום דבר איסור ואון, כי עפ"י דת התנשאה, ואיך יחול ע"ז לשון טומאה, ואולם באמת יש לראות דחז"ל הרגישו בזה והוציאו מזה מה שהוציאו וכמו שנבאר

ביבמות (דף י"א ע"ב) ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א המחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה מן הארוסין מותרת, משום שנאמר אחרי אשר הטמאה, וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנסתרה, והנה בהשקפה ראשונה נראה דהבאור של אחרי אשר הטמאה קשה מאד להבין לשניהם, דלר"י בן כיפר דמפרש דקאי על מ"ג וודאי דקשה להבין הביאור של אחרי אשר הטמאה על מ"ג וכנ"ל, וגם לחכמים שאומרים דקאי על סוטה ג"כ קשה מאד להבין דמאי שייכות דסוטה למ"ג, והאיך עירב הקרא שני משפטים שאין להם השתוות, ועוד הרי הלשון של אחרי אשר הטמאה, משמע דנמשך על הקודם, ובאיזה אופן יש לפרשו דקאי על ענין והוא דחוק מאד, וע"כ נראה דבאמת דקדקו שניהם בזה, ועמדו על הלשון הזה שאין לו שום מובן וראו שניהם דהכא יש לפרש את הוראת טומאה רק ע"ד דמיון והשתוות, דשניהם סוברים דעיקר הוראת טומאה הוא רק על אשה שזנתה תחת בעלה והיינו בסוטה, כי שם השתמשה התורה בלשון טומאה, וע"כ סוברים דמה שהקרא השתמש גם במחזיר גרושתו בלשון דטומאה הוא רק על דרך ההשתוות והדמיון ממ"ג לסוטה, ורק דחולקים באופן של ההשתוות והדמיון, דענין הדמיון וההשתוות יש לפרש על שני אופנים, א) השתוות עצמיי, ב) השתוות משפטיי, ופליגי בזה דריב"כ מפרשו באופן הראשון על השתוות עצמיי, וחכמים מפרשים כאופן השני על השתוות משפטיי

ועתה נבאר הדברים של שני מיני ההשתוות האלה ויסוד מחלקותם

א) השתוות עצמיי, דיש מקום לומר דטעם האיסור דמחזיר גרושתו משתווה אל טעם האיסור דסוטה, דהנה הא דאשה שזינתה תחת בעלה נאסרת לבעלה י"ל דטעם הדבר הוא משום דהתורה הקפידה אשר ההתקיימות וההתקשרות שבין הבעל לאשתו תהיה רק באופן אשר האשה תהיה קשורה להאיש באהבתה, ולבבה יהיה פנוי וריק מאהבת איש אחר, ואם כבר נתקשרה האשה לאיזה איש אחר ותרחוש לו אהבה אז נתבטל הקשר שבינה לבעלה ואסורה לו, כי אין עוד לקוות שתמלא חוקי חובת האשה ואהבתה לבעלה כפי שראוי להיות להחזקת הקשר ולקיימו, וכ"כ י"ל דזהו הטעם של האיסור דמחזיר גרושתו, דאחרי דכבר פנתה מקום בלבבה להכניס אהבת איש אחר לבד הבעל הראשון הגם שנשאת אליו בהיתר, בכ"ז לענין להנשא לבעלה י"ל דאסורה לו משום דאין עוד כל תקוה שתשוב אליו בלב שלם, וע"כ לענין להנשא לבעלה אח"כ, הוית ממש כמו אם זנתה תחת בעלה דאסורה לו כן הוא בזה, וא"כ לפי"ז יש להם [למ"ג ולסוטה] השתוות עצמי

ד) וכבר מצינו רושמי עקבות הדברים האלה [כי איסור מ"ג הוי כמו איסור דסוטה, כי הטעם במ"ג הוא משום אי אפשרות ההתקשרות של האשה לבעלה] עוד במימרא אחת אשר אם כי יסודה באגדה בכ"ז היא רבת הערך להוכיח משם את אמיתת הדברים האלה, והוא ביומא (דף פו ע"ב) אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ואין לזה שום מובן, ושם אח"ז אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר לאמר חן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אלי' עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', והמימרא הזאת נפלאת עוד יותר ואין לה שום מובן מאי שייך לומר לענין הקב"ה ענין דחי', וההשתוות של תשובה למ"ג אינה מובנת כלל, וע"כ נראה לי דעיקר הנוסחא היא כפי שהובא בילקוט [ורשומה בגליון הגמרא] דלאחר מימרא דר' לוי הנ"ל איתא, ור' יוחנן אומר עד ולא עד בכלל, ועז"א ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר"י גדולה תשובה כו', וע"ז תירצו ל"ק הא ביחיד הא בצבור, ובאור הענין הוא כן, דהתקשרות הכנסי' להקב"ה, נמשלה להתקשרות האשה לבעלה וכאשר ע"ז נוסדה כל מגילת שה"ש ורבו מלספר המקראות שהשתמשו בדמיון הזה, ועי' בס' האמונות והדעות לר"ס גאון מה שכתב בענין זה, ובמד"ר שמות (סוף פ' טו) ד"א החדש הזה לכם, משל למלך שקדש אשה וכתב לח מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין הי' שנא' וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהי' נשואין שנאמר כי בועליך עושיך, ראינו דהעריכו האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים להאהבה שבין אשה לדודה, וכן גם להיפוך אהבת הקב"ה לישראל