אורים גדולים סא

אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר: ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה: לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה וגו', במקראות אלה אנו יכולים לראות ענין צמצומי המשפטים ע"י ריבוי הנשואים על נושא אחד, דהנה בקראי אלה יש שלשה משפטים ראשים וכוללים, א) משפט האישות, ב) משפט הגירושין, ג) משפט מחזיר גרושתו, ובכל משפט ומשפט מרומז ג"כ כמה וכמה דינים פרטיים, וכל המשפטים האלה נכתבו באופן זה שיבאו כולם בנושא אחד, והיינו דמשום זה נכתבו מתחלה בדרך תנאי, כי יקח איש כו', והיה אם לא כו' וכתב לה כו', דנראה כאלו התנאים האלה ידועים מכבר ובאמת אינם ידועים משום מקום רק מקרא זה גופא, דמה שנכתבו בלשון תנאי אינו מגרע כח הידיעה, דבספרי כתבתי דבמשפטי התורה ביחס אופן כתיבתם והודעתם, הם נחלקים לשני חלקים, א) מפורשים ומבוארים, כי התורה באה לפרש ולבאר הדינים ביחוד ובתכלית, ב) מוכחים ומובנים, דהדינים נזכרים בדרך תנאי ודרך אגב ונראה כמו שלא נכתבו שם למטרת הידיעה, ורק דמכ"מ יש לדעת משם משפטם, ובספרי חו"ת ח"א פ"ד אות ד' בארתי מעט מהשני חלקים האלה עייש"ה, והראיתי שם לדעת דאין שום הבדל בין הדינים המוכחים להדינים המפורשים, דגם הדינים המוכחים כחם ככח המפורשים, ואולם הכוונה מהדינים המוכחים הוא הקיצור והצמצום, וכמו הכא שהתורה הזכירה כמו דרך אגב ענין הקיחה והגירושין, ונראה כמו שהם רק תנאי המשפט העקרי, והמשפט העקרי והתכליתי הוא רק האיסור דמחזיר גרושתו, ובאמת כל השלשה משפטים האלה הוו פה משפטים תכליתיים, כי התורה כוונה להודיע משפטם משפט של כאו"א בשוה, באופן דיש לנו בזה שלשה משפטים תכליתיים ועקריים, והא דמשפט האישות והגירושין באים בדרך תנאי הוא רק בכדי לקצר במשפטים מיוחדים, כי אם היו באים כאו"א בתור משפט מיוחד היתה התורה צריכה להזכיר אצל כל משפט ומשפט את הנושא, יש לאיש לקחת אשה בקדושין, מי שרוצה לגרש את אשתו יגרשה בספר כריתות, האיש שגירש את אשתו ונשאת לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון כו', אבל עתה שנכתבו בדרך תנאי יש להמשיך כל המשפטים על הנושא הראשון מבלי להזכיר בכל פעם את הנושא

ב) ובאשר כי בחרנו את המקראות האלה לצייר על ידם את השורש הזה, אמרתי לבאר גם את הדינים הפרטיים הכלולים והרמוזים בהמשפטים האלה, כי גם מהם יש שבאים על דרך זה ומתייחסים להכלל של נשואים נעתקים. במשפט קיחת אשה נכלל ורמוז שיש לו לקדשנה מקודם ושהקדושין הוא בכסף ושטר וביאה, והביאור ע"ז נמסר למשה מסיני, כי לו גלה הקב"ה דבקרא זה כלולים כל הפרטי דינים האלה, ואם כי בלא ההלכה מעצמנו לא היינו באים ע"ז לפרש הקרא באופן זה שיכלול כל אלה, אבל אחרי שידענו בקבלה דהם רמוזים בקרא זה יש לנו לראות מקורם ושרשם בקרא, ולהתפלאות עם זה על כח קדושת התורה איך כי במלים קצרים כלולים משפטים האלה, בכי יקח כלול קדושי כסף כי מובן של קיחה הוא קנין, דהלוקח והקונה עי"ז הקנין לוקח את החפץ מרשות המוכר ומכניסו לרשותו, וזהו שמצינו באברהם שאמר נתתי כסף השדה קח ממני, מצידי הנני עושה מה שדרוש ומה שהוטל עלי כי הנני משלם את הכסף ויש לך רק לקחת אותם ואז תהיה השדה שלי, ועז"א הכתוב אח"כ ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכו', לאברהם למקנה לעיני בני חת, דעי"ז שעפרון קבל הכסף נעתקה השדה מרשות עפרון לרשות אברהם, ומוכח מכאן דע"י כסף נעתק החפץ מרשות המוכר ובא לרשות הקונה, ובאופן זה נכנסת גם האשה לרשות בעלה ע"י כסף, ואולם אחרי דהתנא אמר בהמתני' הלשון של קנין האשה נקנית, ע"כ בעת שחז"ל רצו לבאר המתני', ולהראות כי דיני הקדושין האלה כלולים בהמשפט הכולל הזה של הך קרא, ראו להשוות גם הביטויים החיצונים שיראה כאלו הך דינא כפי שנאמר בלשונו ממש הכא כלול בהך קרא, [כי חז"ל הקפידו על השוואת הביטויים החיצונים במקום אשר מתאחדים מצד מושגיהם הפנימיים כמו שכתבתי בספרי כדחז"ל וד"ל], ולזה אמרו וקיחה אקרי קנין, דמצינו בקרא דעי"ז שהמוכר לוקח הכסף נקנה המקח להלוקח דכתיב השדה אשר קנה אברהם, א"כ מצינו בזה לשון קנין וזה היה ע"י כסף וע"כ הביאו הך קרא משום דבו כתיב לשון קנין, אבל הכוונה היא על ההשתוות הפנימי, [ובספרי הארכתי בזה והראיתי דתכלית של דרשות כאלה הוא רק להראות את הרמז בתורה, אבל עצם הדבר ידעו מהלממ"ס וכמש"ל], וכ"כ מרומז בקרא זה שמתקדשת בשטר משום דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ע"כ י"ל דכמו שכחו של שטר הוא להוציאה ממנו ולהפרידה ממנו, כן יש בכחו להכניסה אליו ולקשרה אליו, והגם דיש קצת מקום לחלק ביניהם בכ"ז אחרי דבאה הקבלה ע"ז, מספיק הלמוד הזה להכיל אותו, בשגם כי באמת הסברא הישרה מסכמת ג"כ כך דיש להשוותם, דאין לתת יתרון להיציאה והפירוד מהכניסה והקשר, וזהו תכלית הלימוד שאמרו בכ"מ ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה כו', [ויש לי בזה איזה כללים אשר על פיהם הנני מפרש איזה מחלוקת שיש בזה ואכ"מ], וכן קדושי ביאה כלול ג"כ בהך קרא. וגם בהמשפט