אורים גדולים ס

לכלל הנ"ל), והיינו דההכרעה הוא כפי חוקי משפטי חיובי שבועה, וע"כ יכול להיות אשר הגם שכפי חוקי המשפט יש שיעור בההכרח הזה לחייבו שבועה, בכ"ז אינו בטל עוד החשש של העדר ההודאה בטבע, כי כפי דרכי הטבע יש עוד מקום לחוש, ורק כפי דיני התורה יש להכריע את החיוב על החשש, ואחרי דבחיוב שבועה ע"י בירור אמצעי [למאן דמחייב שבועה] אינו מתבטל לגמרי החשש, א"כ מובן דיכול להיות שימצא מי שיתן מקום לשניהם, שיודה דמצד הנטי' להכרח הודאה יש מקום לחיוב שבועה מדאורייתא, ומצד הנטי' לשלילת ההכרח יהי' מקום לתקן הסרת השבועה, והנה אלו דהוו בכלל בירורים החלטים אין מקום להחשש, הגם די"ל דמן חשש רחוק אין להמלט וגם בבירורים ההחלטים יש מקום לחשש רחוק, בכ"ז בערך זה יש גבול להחשש עד כמה שיכול להתפשט ולהשתרע, וע"כ כפי גדרי החשש אין מקום לחוש בבירור החלטי, דתביעה שהיא נשענת על בירור החלטי נשלמו בה גדרי דהעזה, וממילא משתלם בה גם הכרח הודאה כשיעור הדרוש, דשלימות העזה עם הכרח הודאה קשורין ואגודין זה בזה, דבמקום דמתמלאים גדרי דהעזה יש בה הכרח הודאה וכשיעור שנחסר לגדרי דהעזה נחסר כערך זה גם לשיעור הכרח הודאה, וא"כ לפי"ז מובן דיש שלשה חלקים אלה, א) הודאה מוכרחיית המסבבת חיוב שבועה ומסרת חשש העדר הודאה, היינו במקום שהתביעה היא עפ"י בירור גמור ומוחלט והוי הכרח ההודאה הכרח גמור, וע"כ כפי תורת החששות אין מקום לחוש יען דההכרח הוא הכרח גמור כי ההכחשה היתה העזה גמורה ומוחלטת, ב) הודאה אמצעית המסבבת חיוב שבועה ומשארת חשש העדר הודאה, והוא במקום שהתביעה היא עפ"י בירור אמצעי דיש בו כשיעור הכרח הודאה המסבב שבועה, ובכ"ז יש מקום לחוש להעדר הודאה, ג) הודאה רצוניית שאינה מסבבת שבועה, כי אין בה שום הכרח וממילא אין בה חיוב שבועה כלל מדאורייתא, דהכרח הודאה הוא יסוד מוסד בחיוב שבועת הודאה במקצת, וע"כ בהודאה רצוניית אין שום מקום לשבועה

פרק ו

שער השרשים

שורש א

כל עוד שיש לפרש איזה משפט הכתוב בתורה באופן שיהי' לו טעם מובני, אין לעשותו לענין חוקיי בלא טעם, ורק במקום שאין להסבירו עפ"י טעם, אז בהכרח לקבלו בתורת חוקה ונזירה

באור, השורש הזה מתבאר בכ"מ, רבו מלספור, ועקרו נוסד על הכלל אין לך בו אלא חידושו, דגדרו הוא דיש להמעיט ולהקטין החידוש בכל מה דאפשר, וכ"ש דאין לכתחלה לעשות משפט מובניי למשפט חוקיי, וכבר הארכתי בזה בספרי עדות ביעקב (סי' ט) בענינא דחדוש, וגם בספרי חו"ת הבאתיו בכ"מ, ואינני רואה צורך לפני להאריך בזה פה, כי הוא מובן גם מעצמו והוא כמו מן המושכלות הראשונות

שורש ב

יש כמה משפטים בתורה שהנשואים אינם דבוקים דווקא במשפט זה, והם כמו משפטים מיוחדים, ונקראים "משפטים מועתקים" או "נשואים נעתקים" כי נעתקים גם למקומות אחרים, והנשואים נעתקים למשפטים אחרים, ונכתבו ביחד במשפט זה כדי לקצר במשפטים מיוחדים ובנושאים מיוחדים

א) באור, ידיעת השורש הזה מועלת מאד, והוא עוד כמו למוד כללי, אבל בפרט יש בו כמה וכמה חלקים, ונבארו מתחלה בכלל. כל משפט הוא בנוי מנושא ונשוא, ומצינו לפעמים שמתחברים איזה משפטים ביחד למנוע הזכרת הנושא בכל פעם, היינו במקום שיש נושא אחד והרבה נשואים נמשכים עליו, אז יש להזכיר כל הנשואים מהמשפטים על נושא אחד, ומתקמץ בזה הזכרת הנושא בכל פעם, וכמו אם נאמר ראובן ישב והלך וקנה ונתן, דכל אלה הם משפטים מיוחדים, ויש בזה המאמר ארבעה משפטים, ואולם אם יעשום למשפטים מיוחדים, יהי' הכרח להזכיר את הנושא בכל פעם, ע"כ לקצר בהזכרת הנושאים באים הנשואים כולם על נושא אחד, אם כי באמת הם עניינים בפ"ע ומשפטים מיוחדים, ובאופן זה יש להבין גם את משפטי התורה. כל המשפטים הם מנושא ונשוא, המ"ע הם משפטים מחייבים והל"ת הם משפטים משוללים (פרק ט' שער הכללים באור לכלל ו'), ומצינו לפעמים שיש כמה עניינים מחוברים מנושא אחד אשר נוכל מעצמינו להבין כי העניינים אינם קשורים דווקא במשפט זה, כי הם נעתקים כמ"כ למשפטים אחרים, ורק אם יבאו בתמונת משפטים מיוחדים, אז יהיה הכרח להזכיר בכל פעם את הנושא ויתארכו הדברים, וע"כ מסגולת קדושת תוה"ק לחבר איזה עניינים ביחד, למען למנוע את האריכות במקום שאין הכרח לזה

ולתת ציור נאמן ומושג ברור מדברינו הנ"ל, נביא לדוגמא מקראות המתבארים ג"כ על דרך זה, כי הם כוללים איזה משפטים, ושהם נעתקים ג"כ. התורה כתבה: (דברים כד א-ה) כי יקח איש