אורים גדולים נג

לעקר ו), וא"כ ממילא מבואר דמהמקומות שמצינו דבירורים עצמיים מועילים, אינו מוכח אלא דכחם ככח ע"א אחרי דהוו לברר, ונבאר עוד ביותר באור. הנה רובא הוא מבירורים העצמיים (באור ללמוד ס"ז), ובחולין ילפינן דאזלינן בתר רובא מכמה מקומות, ואם נעיין בכל המקומות נראה דהוי בירורים לברר, ד"מ אם אמרינן דמשו"ז מחלטינן דסתם בהמה היא כשרה מצד דאזלינן בתר רוב, הבירור הזה הוא לא לשנות, דלא היתה מעולם בחזקת טריפה וע"ז מועיל ע"א, וא"כ י"ל דהבירור הוי רק כע"א, או דבזה דילפינן שם מהורג את הנפש דמוכח דמעמידין את ההרוג בחזקת שלם מצד דאזלינן בתר רובו ורוב אנשים הם שלמים ובראים, גם זה הוי רק בירור לברר, והבירור הוי על הפעול דיש ספק עליו מתולדה אם הוא שלם או טרפה, ועז"א דהרוב מכריע את הספק, והגם דהכא מועיל הבירור גם לענין ד"נ דע"י הבירור הזה הורגין אותו, ואולם אחרי דהבירור פעל פעולתו בעת שהועיל דגם מתחלה החזיקוהו לשלם, א"כ גם בע"א דנין ד"נ כה"ג, דהלא הוא כלל גדול דכל בירור אמצעי שהמברר האמצעי הועיל בשעתו על המתברר כפי מצבו אז, ונתחלף אח"כ מצב המתברר עד שעתה תצא מהבירור פעולה יותר חזקה מכפי ערך כח של הבירור, בכ"ז אחרי דהועיל אז, לא בטלה פעולתו גם אח"כ (יסוד ב), וע"כ גם אם נימא דהוי כע"א ג"כ מתיישב מה שדנין על פיו גם ד"נ, וא"כ ממילא אין להוכיח מכאן דכחו כשני עדים, די"ל בזה תפסת מרובה כו' וכנ"ל, ומכאן לא מוכח אלא דכח הרוב הוא ככח ע"א, וא"כ ברור דלענין ד"נ אין דנין ע"פ בירורים עצמיים לדונם רק על ידם, אם לא במקום שהועילו מתחלה בעת שהמתברר היה במצב כזה אשר גם ע"א הספיק לבררו ממילא דנין אח"כ על פיהם, אבל אם נבא לדון על פיהם דאז הלא בעינן ב' עדים אין דנין על ידי בירורים עצמיים

ה) ובנוגע לבירורים עצמים בד"מ, אם לדון על ידם בדיני ממונות, לכאורה י"ל דאין בזה שום ספק דוודאי אין מוציאין ממון על ידם דכיון שכבר נתברר דבד"נ אינם מועילים והוו רק כע"א, א"כ וודאי דגם בד"מ אינם מועילים להוציא ממון, אולם באמת יש מקום להסתפק בד"מ, דהנה בד"מ מוציאין לפעמים ממון עפ"י ע"א, היינו דע"א בד"מ כחו לחייב שבועה ואם אינו יכול לשבע משלם, והוא ג"כ מצד סברא הנ"ל דכל בירור שפעולתו הועילה אז, אם נתגדלה אח"כ פעולתו מצד התחלפות מצב המתברר לא בטלה פעולתו הראשונה, וע"כ אחרי דבעת שהעיד הועילה עדותו לחייב שבועה גם אם אינו יכול אח"כ לשבע לא נתבטלה העדאתו ומתחייב ממילא בחיוב תשלומין והוי כמו סבה דסבה (באור ללמוד י"ב), [וע' בספרי עדות ביעקב (סי' ז') שכתבתי בזה דבר נפלא], וא"כ י"ל דכל בירורים עצמיים אם כי כחם הוא רק ככח של ע"א בכל זה אחרי דגם ע"א מחייב לשבע, ע"כ גם הם אשר כחם בזה הוא ככח העד מחייבים שבועה, ואחרי דלא מצינו שבועה כה"ג להכחיש את הרוב והחזקה, ממילא משלם, והגם דשם בספרי עב"י צידדתי דלפי טעם זה י"ל דהיכא דידוע מתחלה דהעד בא לחייב ממון אינו מחייב כלום, אמנם באמת מש"כ דהא דבע"א אמרינן מחויי"ש שאיל"מ הוא משום דנתקבלה עדותו מתחלה על שבועה ממילא פועלת העדאתו גם על תשלומין אח"כ, הטעם זה לא הוי טעם ברור, ושם כתבתי די"ל דהטעם הוא דכל עד שאין הנתבע נשבע להכחישו מחייבו ממון, וא"כ לפי"ז י"ל דגם בירורים עצמיים שמצד כחם בנאמנות מחייבים שבועה והוא אינו נשבע דלא מצינו שבועה כה"ג, ממילא חייב לשלם לו, אולם לפי"ז י"ל דהוא דווקא אם התובע טוען טענת ברי, דהא דע"א מחייב שבועה הוא דווקא כשיש לזה גם תביעה וודאית של התובע, דכל העדאת העד פועלת רק בעת שיש גם תביעת בעלים משום דשניהם פועלים את החיוב שבועה התובע והעד, להני דסוברים דטענו ספק ע"פ ע"א אינו מחייב שבועה, [פי"ג שער החקירות פתרון לחקירה ד' ופתרון לחקירה ה'], והעקר הוא כן. ואם כי זה ברור דגם אם נימא דבחיוב שבועה להכחיש את העד פועלים שניהם התובע והעד, מכ"מ וודאי דהעדאת העד פועלת יותר דטענת התובע הוא רק מצד דבעינן טענה וודאית של התובע ובכ"ז עקר הפעולה בזה הוא העד, דכן מוכח מדברי הירו' דסוטה (פ"א ה"א) דאיתא שם ע"א מהו שישקה ועז"א מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון הרי הוא משקה ע"א שהוא זוקקו לשבועת ממון לא כש"כ, וקשה לכאורה להני דסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א אינו מחייב שבועה, א"כ הא דע"א מחייב שבועה הוא רק בצירוף התובע וא"כ איך דן מזה ק"ו על כח העד נגד תביעת פיו, כיון דע"א מועיל רק בצירוף תביעתו, והרי ע"כ איירי דהבעל אינו יודע דאל"כ ישקנה ע"י עצמו, וע"כ דלשיטתם כוונת הירו' הוא כן משום דסוף סוף וודאי דע"א אלים יותר, דע"י פיו וודאי דלא מחייב שבועה ורק בעת שהעד בא מחייבו ואז וודאי דהעקר הוא העד ולא התביעה, ואם כשתחסר התביעת ברי לא יפעול העד, בכ"ז כשיש גם תביעת התובע מועלת רק העדאת העד, וא"כ במקום דע"י פיו לבד יכול להשקותה כש"כ דע"א לבד יכול ג"כ להשקותה, ובספרי כללי דחז"ל וד"ל כתבתי, דיש כמה למודים שתוכנם הוא רק מה מצינו, ובכ"ז אחרי שיש גם לערב בזה קורטוב מלימוד הק"ו עושים הלמוד בצורת ק"ו, עכ"פ מוכח מכאן דהעדאת העד פועלת יותר, אמנם בכ"ז וודאי דגם תביעת התובע פועלת, ולדידהו [להני דסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א אינו מחייב שבועה] הוי ממש כמו דבעינן שני מבררים התובע והעד (פתרון לחקירה ד)

ומעתה לכאורה לענין בירורים עצמיים בממון, נראה די"ל כן דבלא תביעת הבעלים וודאי