אורים גדולים נא

יכול להיות או שראו בעצמם [והוא בירור טבעי וחושי], או ששמעו מאחר [והוא בירור מוסרי ומדעי], או שיודעים זאת ע"פ בירור עצמי, כי נעזרים בידיעתם מצד רובא וחזקה ואומדנא

והנה בירור מוסרי וודאי דלא מהני לעדים, ובמקום דבעינן ב' עדים לא מהני אם העדים יודעים זאת מבירור מוסרי, דכל ידיעה מוסרית היא ידיעה מועתקית והשתלשלית (באור ללמוד סט), ובמקום דיש קפידא שהבירור יתברר רק עפ"י שני מבררים ע"כ דבעינן ידיעה מקוריית ויסודית דהיא ידיעה טבעית וחושית (שם), ואולם אם העדים יודעים העדאתם מבירור עצמי, בזה לכאורה יש מקום לחקור דהא ידיעה כזאת הוי גם ידיעה מקורית וא"כ אפשר לומר דתועיל, אולם באמת ברור דלא מהני, דידיעה כזאת אינה מספקת בעד העדים, והוא מבואר להדיא בסנהדרין (דף ל"ז ע"א) שמא תאמרו מאומד, ושם בגמ' הביאו הברייתא וז"ל שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום, ועוד שם תניא ארשב"ש אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים יומת המת, והנה בעובדא זו סומכין העדים על ידיעה עצמיית כי כפי דרכי הטבע והתולדה יש להחליט דאיהו הרגו, ובכ"ז לא סמכינן ע"ז, א"כ מבואר דאם העדים יודעים בבירור עצמי לא מהני

ב) אברא דיש עוד הרבה לדבר בזה, דבעקרא דהך דרשא קשה מאד, הן בעובדא זו היו שני עדים שמעידים שראו איך שזה האיש רץ אחר חבירו זה, ואח"כ ראו שיצא ושהיה אז סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, וא"כ אין בהעדאה זו שום ספק מצד כמות העדים דבכמות אין שום מגרעת, וכל החקירה היא מצד איכיות של ידיעת העדים, דאחרי דהעדים אינם יודעים כל המעשה בידיעה טבעית, כי לא ראו מעצמם ויודעים רק מצד האומדנא, ע"כ יש לחקור אם ידיעה כזאת מספקת להעדים, וא"כ קשה מאד דמאי מייתי ראיה על זה דידיעה כזאת אינה מועלת משום דכתיב עפ"י שנים עדים יומת המת, הלא ע"ז גופא אנו דנין, דאם נימא דידיעה כזאת מועלת בעד העדים א"כ יש ע"ז שני עדים, והאיך מביא את הקרא הזה להוכיח דלא מהני, אחרי דעקר הספק הוא על באור של הקרא, במאי דכתיב דבעינן שני עדים אם בעינן דווקא שיראו או שידעו בידיעה עצמית, הן אמת דמפשטות הלשון של ר"ש בן שטח היה מקום לפרש דהמגרעת היתה מצד שלא היו שני עדים אלא שהוא בעצמו ראה, ועז"א לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה, כי היו רק. שניהם והוא ראה כל זאת, וע"כ אומר אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יומת המת, והכא ליכא שני עדים, אולם שם בגמ' מבואר להדיא דגם כשהיו שני עדים אינו נהרג, ומשמע דגם שם איירי שהיו שני עדים עייש"ה, וא"כ צ"ע מאד האיך מוכח מהך קרא דבעינן דווקא ראיה

וגם לבר מן דין כל הענין הזה הוא ענין עמום מאד, ולא נגה עליו עוד אור הבאור, כי רבותינו הראשונים ז"ל ברוחב דעתם הקדושה דברו בזה בקוצר מלים כדרכן כקודש, ואנו לקוצר דעתנו הננו מגששים בדבריהם כעורים באפילה מבלי למצא אמיתת כוונתם, עד כי נוכל לומר כי הענין הזה עודנו סתום וחתום מבלי למצא בו הדרך הנכונה, כי הנה הסוגיא הזאת דסנהדרין עם הסוגיא דשבועות [אשר גם שם מובא ענין זה] בהעריכם זו לעומת זו נראה מבוכה נוראה, הלא מסוגיא זו דסנהדרין מוכח דרב אחא דאזיל בתר אומדנא וידיעה בלא ראיה, הוא רק בד"מ ולא בד"נ, וכמש"א שם בד"ג הוא דלא אמדינן הא בד"מ אמדינן כמאן כר' אחא דתניא רא"א גמל האוחר בין הגמלים כו', ובשבועות (ל"ד ע"א) איתא לימא ריה"ג ל"ל דר"א, דתניא רא"א גמל וכו' דאי א"ל דר"א, בד"נ נמי משכחת לה כרשב"ש דתניא ארשב"ש כו', א"כ מוכח להדיא דלר"א אזלינן גם בד"נ בתר ידיעה כזאת, וכבר הקשו כן בתו', ותירצו דלפי מסקנת הגמרא בסנהדרין י"ל דאין לחלק אבל הוא דחוק מאד, וגם אם נקבל את התירוץ הזה תקשה מאד קושיא השניה שהקשו שם דהא באמת משכחת בד"נ אומדנא כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דאפי' רבנן מודו בהני אומדנות, כדמוכח בפ' כל הנשבעין לקמן כגון שעלתה לו נשיכה על גבו ובין אצילי ידיו, והוא באמת תמיהא רבתי, ומה שתירצו בתו' דהומ"ל ולטעמיך, התירוץ הזה לא יספיק אליבא דאמת, דלפי"ז צריך להיות דאומדנא כהאי מועלת גם בד"נ, ובכ"ז הוית ההעדאה עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה, ולפי"ז ממילא מוכח דהקרא של עפ"י שנים עדים כו' כולל גם כשיודעים בידיעה בלא ראיה, וא"כ האיך מוכיח מזה הקרא רשב"ש דשם ברץ אחריו כו' דלא מהני, אחרי דהקרא כולל גם ידיעה בלא ראיה, והיא קושיא עצומה, וגם יל"ד דמאי שייך לומר דהמ"ל ולטעמיך, הלא כפי האמת יקשה דמשמע דמסקו כן דבד"נ העדות הוא דווקא בידיעה וראיה, והלא משכחת בידיעה בלא ראיה, ובכ"ז אין לכחד דהחילוק הזה של האומדנא מעובדא דרשב"ש והאומדנא של נשיכה על ראשו הם חלוקין זמ"ז, דהא אנן פסקינן דלא כר' אחא, וכמו דאיתא ברמב"ם (פ"ח מהל' נזקי ממון הי"ד). ובשו"ע חו"מ (סי' ת"ח ס"ב), ובנחבל פסקינן דהאומדנא ההיא של עלתה לו נשיכה מועלת, כמו דאיתא ברמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ד), ובטושו"ע חו"מ (סי' צ' סט"ז), וגם מדוע לא מצינו דבד"נ מועלת אומדנא כזו אחרי דלדברי התו' מוכח דמועלת גם בד"נ: