אורים גדולים מז

מושג הקיום, דרק משו"ז שיש לכופו מוטל גם עליו בעצמו לקיים פרעון החוב, ומבואר אמיתת הלימוד דבחיוב שאחד מתחייב מצד הבירור, מושג הקיום הוא מצד מושג החוב ומושג הכפי', והוא למוד המועיל הרבה לכמה פרטים

למוד נט

חיוב בירורי מצד התאמתות טבעי במקצת [היינו חיוב שבועה של הודאה במקצת], נשען על שני יסודות, א) הכרח ההודאה, ב) אפשרות ההכחשה

באור, כל התאמתות טבעי במקצת כוללת שני עניינים, א) ההודאה, ב) ההכחשה, דהתאמתות טבעי היא הודאת פיו ואחרי שמודה רק במקצת מובן דהשאר מכחיש וע"כ צריך לשבע, והנה בהשקפה הראשונה יש תמיד מקום לומר דההודאה פועלת גם על ההכחשה לבטל ממנו שם הכחשה היינו די"ל אשר ההודאה בעצמה מכרעת להאמין לו על השאר ולהחליט כי אינו מכחיש רק דהאמת הוא כדבריו, כי הלא כל הודאה מעידה על אמונת לב המודה דאל"כ לא הי' מודה וממילא י"ל דיש לו להאמין גם על השאר, והוא עוד כמו הכרח מדעי הנטוע בשכל דבמקום שיש הודאה מהמודה יש להאמין לו על השאר, דאם הי' מהמכחישים הי' מכחיש ג"ז והוא כמו מן המושכלות הראשונות (פי"ד אות ב' ובהרחב הבאור עוד), ומובן מאליו דאין להסיר ההכרעה הזאת רק אם נאמר דההודאה באה בהכרח ולא ברצון, היינו דנימא דהאדם מוכרח בטבע מצד רגשותיו להודות, וכמו שבאמת אמרינן משו"ז אין אדם מעיז פניו וכו', וכיון שכן הלא יקשה גם להיפוך, דהלא לפי"ז י"ל דבטלה ההכחשה, כי אחרי שמוכרח להודות על מה שמגיע והוי כמו שאינו חפשי מצד טבעו להכחיש על דבר שמגיע באמת ממנו, א"כ ע"כ דהמקצת שמכחיש אינו מגיע ממנו באמת, דאל"כ האיך הי' מכחיש, א"כ ההודאה בעצמה מכרחת אמיתת דבריו גם על השאר, וע"כ דיש לחפש אפשרות ההכחשה במקצת, והיינו די"ל דהכחשה במקצת לא הוית רק הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כ"ד), והכחשה חיצונית אינה נקראת בשם העזה (למוד כ"ג), וממילא בהמקצת שמכחיש אין להאמין לו אחרי דבמקצת יש בטבע להכחיש, וא"כ מבואר דחיוב שבועה של הודאה במקצת נשען על שני יסודות על הכרח ההודאה ועל אפשרות ההכחשה

למוד ס

הכחשה כוללת בקרבה שני מושגים, א) מושג המכחיש, ב) מושג המוכחש

באור, כל הכחשה היא שאחד סותר דברי חבירו ומכחישו והוא בעת שאחד הקדים לומר לחבירו איזה דבר שנוגע לו וחבירו סותר את דבריו, אז הסותר הוא המכחיש והנסתר הוא המוכחש, ובדברים שבממון יקדים תמיד התובע לתבוע מחבירו, ואם הנתבע סותר דבריו ומכחישו אז התובע הוא המוכחש והנתבע הוא המכחיש

למוד סא

הכחשה, בצורתה מתחלקת לשלש מדריגות א) מוודאי לוודאי, ב) מוודאי לספק, ג) מספק לוודאי

באור, בכל הכחשה יש מכחיש ומוכחש (למוד ס'), ואמנם הכחשה בתוכנה היא כוללת גם ידיעת של המכחיש והמוכחש, דהכחשה היא מה שאחד אומר שלא כדברי חבירו, והוויכוח היא בידיעת מציאת הדבר שכל אחד מנגד לדברי חבירו לידיעתו, דיסוד ההכחשה הוא בענין ידיעת המציאות, ומצוייר בזה שלשה אופנים, א) מוודאי לוודאי דשניהם מחליטים דעתם דהתובע אומר ברי לו כדעתו והנתבע אומר ברי לו שהוא להיפוך, ב) מוודאי לספק, דהתובע אומר ברי לו שהוא חייב לו והנתבע אומר שהוא ספק, ג) מספק לוודאי, דהתובע תובע בטענת ספק והנתבע מכחיש בבירור

למוד סב

שלשה חלקי המדרגות שיש בצורת ההכחשה, הם הם גם חלקי המדרגות באיכות ההכחשה

באור, בצורת ההכחשה יש שלש מדרגות מוודאי לוודאי ומוודאי לספק ומספק לוודאי (למוד סא), ולפיהן יש לחלק את ההכחשה גם באיכותה, כי איכות ההכחשה הוא ערך גודל המרחק האיכותי שיש בין המכחיש והמוכחש, והנה מודעת דיש הפכיים שיש בהן אמצעי [עי' ספרי חו"ת ח"ב פ"ב מס' ערכי המושגים], ושני ההפכיים הם רחוקים זה מזה בתכלית, והאמצעי אם כי גם הוא רחוק מן הקצוות אבל לא כפי מרחק הקצוות זמ"ז, והנה יחס הספק לעומת הוודאי הוא כיחס האמצעי להקצוות [עיי"ה ספרי הנ"ל ח"ב פ"א ופ"ב מס' הנ"ל אות א] וממילא מובן דאם התובע והנתבע טוענין ברי אז הוי ההכחשה חזקה באיכות, כי הם רחוקים זמ"ז כשני הקצוות זו מזו, ואולם אם אחד טוען ספק אז לא הוית הכחשה חזקה דהאמצעי אינו רחוק כ"כ מן הגבול כמו גבול השני וכנ"ל, וע"כ במקום שהתובע טוען ספק, אז כשהנתבע מכחישו לא הוית הכחשה, ולכה"פ לא הוית הכחשה שיש בה העזה

למוד סג

הכחשה לידיעה טבעית וחושיית, היא חזקה יותר באיכותה מהכחשה לידיעה מוסריית: