אורים גדולים מ

למוד לו

בבירור הקשור באמונת המתחייב, מושג התועלת הוא גם מושג הרשיון

באור, בירור הקשור באמונת המתחייב הוא שבועה (באור ללמוד ל"ב), ויש בו גם מושג התועלת (באור ללמוד ל"ג), מושג התועלת הוא מה שיש להשיג כי בחיוב הבירור הזה יש טעם שסומכין על שבועתו ואין לחשדו, דאל"כ לא היתה מועלת שבועתו (שם שא והנה בכל מקום שיש לחשוד ממילא אין להניחו שבע דשבועת שקר היא מהעבירות החמורות, וע"כ בכ"מ שמחייבים לאחד שבועה כמו שיש בו השני מושגים של מושג החיוב, וגם מושג התועלת (שם), כן יש בו גם אלה השני מושגים מושג החיוב וגם מושג הרשיון, דהא כל חיוב כולל שני מושגים מושג החיוב ומושג הרשיון (למוד ל"ה), וא"כ גם חיוב שבועה כולל שני מושגים האלה. ואמנם יש לדעת כמו דשני המושגים של מושג החיוב ומושג התועלת בהשקפה ראשונה סותרים זא"ז, כן גם שני המושגים של מושג החיוב ומושג הרשיון הם סותרים זא"ז מצד זה הטעם גופא של הסתירה שבין מושג החיוב ומושג התועלת, דסתירת מושג החיוב ומושג התועלת הוא, יען כי מושג החיוב בנוי על חשד ומושג התועלת בנוי על העדר החשד (באור ללמוד לד), וא"כ מצד טעם זה יש סתירה גם בין מושג החיוב ומושג הרשיון, דהא גם מושג הרשיון הוא מצד העדר החשד, דאם יש מקום לחשוד אין להניח לו לשבע וכנ"ל, ואמנם הדבר המאחד את מושג החיוב ומושג התועלת, מאחד גם את מושג החיוב ומושג הרשיון, דהדבר המאחד את מושג החיוב ומושג התועלת הוא קלות ההכחשה וחומר וחשיבות הבירור (שם), ותכלית שניהם הוא דעי"ז בטל החשד על השבועה עד שמועלת, וא"כ ממילא מצד זה יש לו להרשות ג"כ, סוף דבר דהטעם הזה שמספיק לבאר דיש תועלת בשבועה, מספיק גם להרשות לו על השבועה, דמושג התועלת ומושג הרשיון הם קשורין ואגודין זב"ז, ובמדה שיחסר לשלימות מושג התועלת, יחסר לעומת זה גם במושג הרשיון

למוד לז

מושג התועלת ומושג הרשיון, בבירור הקשור באמונת המתחייב, הם מושגים הנוסדים על השערות

באור, מושג התועלת קשור עם מושג הרשיון (למוד ל"ו ובאורו), ומושג התועלת הוא מצד ב' דברים, מצד קלות ההכחשה ומצד חומר וחשיבות הבירור (למוד לד), ואולם שניהם אינם אלא השערות, דקלות ההכחשה הוא במקום די"ל דהוית רק הכחשה חיצונית (באור ללמוד הנ"ל), ומובן דהיא רק השערה בעלמא, דאין שום מופת חותך שיאמת באמות גמור דהוית רק הכחשה חיצונית, דמה דהכחשה במקצת נחשבת להכחשה חיצונית (למוד כ"ד) משום דבהכחשה במקצת י"ל דמתכוין רק לאשתמוטי (באור ללמוד הנ"ל), הוא אינו אלא השערה בעלמא כמובן. וכ"כ מושג התועלת מצד חומר וחשיבות הבירור, היינו מצד די"ל דהגם שמלא את לבבו להכחיש באמת בכ"ז לא אבד עוד אמונתו על שבועה דשבועה חמור יותר (באור ללמוד ל"ד), ג"ז אינו אלא השערה, דאינו מגיע למדרגת בירור גמור, וא"כ מבואר כי מושג התועלת וגם מושג הרשיון הם מושגים הנוסדים על השערות

למוד לח

מושג הרשיון מהחיוב, מתחלק לשני חלקים א) רשיון מצד שלילת האיסור בכלל, ב) רשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור

באור, בכל חיוב יש גם מושג הרשיון (למוד לה), ואמנם מושג הרשיון יכול להיות מצד שני דברים, או דבענין זה לא שייך כלל גדר האיסור, או דבאמת שייך בזה גדר האיסור ורק דהחיוב מכריע את האיסור דמצד שיש לקיים החיוב אין לחוש להאיסור, וכמו דמצינו במצוות שבין אדם למקום דיש מצוות שבקיומם אין שום גדר סרך איסור, כמו תפילין ק"ש שבת וכדומה, ויש מצוות שבקיומם יש גדר האיסור ורק שהחיוב מכריע את האיסור, כמו בהקרבת קרבנות בשבת, במלה בשבת, בכלאים בציצית, דהוא מחוייב בהם, וכיון שמחוייב ע"כ דאין בזה שום איסור וכנ"ל, והעדר האיסור הוא מצד דהחיוב מכריע את האיסור, ובכללים אשר לי בנוגע לענייני דחיית עשה לל"ת הראיתי, דכל דחית עשה לל"ת היא סברת הכרעת החיוב על האיסור, והגם דמפשטות דברי הגמ' יבמות (דף ז' ע"א) לא משמע כן דאמרו שם אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי ל"ת מ"ל חומרא זוטא ומ"ל חומרא רבא, בכ"ז בררתי דהעקר הוא דיש בזה צד הכרעה מהחיוב על האיסור, היינו דהחיוב מתגבר על האיסור ומכריעו תחתיו ומצד עוצם החיוב בטל האיסור נגדו, והבאתי דברי הרמב"ן בבאורו על התורה בפ' יתרו על הקרא זכור את יום השבת לקדשו ואכמל"ב, וכ"כ גם בד"מ דיש במושג החיוב גם מושג הרשיון, יש בהרשיון ג"כ השני חלקים האלה, והיינו במקום דבהחיוב אין שום גדר דאיסור נקרא רשיון מצד שלילת האיסור בכלל, ובמקום דיש בו חשש איסור, אז החיוב מכריע את האיסור ונקרא רשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור, וחיוב כזה נוסד תמיד על מה שבכחו להכריע תחתיו את חשש האיסור ולבטלו: