אורים גדולים לח

ונשוא, שתי הודאות הסותרות זא"ז הוי נושא המשפט, מבטלות זא"ז הוי נשוא המשפט, ויסוד הנושא הוי הודאות הסותרות, ובאשר כי בזה יש גבולים רבים דבכללי חוק הסתירה כתבתי דחוק הסתירה יש לו ג"כ כמה כללים וכמה נדרים, והעיקר הוא השתוות בעצמות הנושאים הסותרים זא"ז במשפטם, דאם יהי' ביניהם שום הבדל דק לא יקראו עוד בשם סותרים, ומשפטם המשתנה לא יקרא בשם סתירה, כי השינוי שיש ביניהם מסבב בצדק את הסתירה

ג) והנה ההשתוות של הודאות הסותרות, הוא רק אם תהיינה שתיהן על עת אחת וכוונה אחת, ויש כמה פעמים שיש מקום להשוות את ההודאות מצד שני, מיני התחלפות, א) התחלפות העתים, ב) התחלפות הכוונות. פירוש, א) התחלפות העתים, אם נוכל לומר דהודאת הנותן והודאת המקבל אינן על עת אחת רק על עתים שונים, דהמחייב מכוין על ההוה, והמקבל על העבר, או להיפוך, אינן נקראות עוד בשם הודאות הסותרות, דשוב אין שום סתירה ביניהן, דהנה בספרי כתבתי דהדיבורים המועילים בדיני ממונות להמתחייב להתחייב על ידם, או להפוטר לפטור על ידם את המתחייב, הדיבורים האלה נחלקים בכלל לשתי עתים, א) בעבר, ב) בהוה, ונחלקים בשמותיהם, וכמו שנבאר. בדיבורים [או בהודאות] המועילים לחייב, יש שני מיני דיבורים או שתו מיני הודאות ונקראים בשמות מיוחדות האלה, א) סבת ברור החיוב, ב) סבת החיוב. פירוש, אם אחד תובע מחבירו שהלוה לו מכבר כסף והלוה מודה שלוה ממנו כבר מתחייב לשלם לו על פי הודאתו, וא"כ יש מקום לכאורה לחשוב דההודאה נקראת סבת החיוב, דעל ידה הוא מתחייב ואם הי' מכחיש לא הי' מתחייב, אמנם באמת כפי גדרי ההגיון יש לקרא לההודאה הזאת סבת ברור החיוב דסבת החיוב האמיתי הוא הלקיחה והנטילה, דעי"ז שלקח ממנו כסף נתחייב לו, ורק שהיה בידו לכפור, ועתה עי"ז שהודה נתברר דחייב לו, וא"כ ההודאה הוית הסבה מבירור החיוב דעל ידי ההודאה נתברר החיוב והיא סובבת על זמן העבר. ב) סבת החיוב, דיש ביד האדם להתחייב בההודאה עצמה וכמו שהארכתי לעיל (פ"ד אות ב') מענין אודיתא, וההודאה הזאת נקראת בשם סבת החיוב דהיא בעצמה מסבבת החיוב והיא פועלת בהוה דבעת שאומר הדברים האלה מתחייב אז. וכן יש דיבורים לפטור, המתחלקים ג"כ לשתי עתים ונקראים בשתי שמות כנ"ל, א) סבת בירור הפטור, ב) סכת הפטור, והיינו דאם אומר כי הוא פטור מלשלם לו משום שלא לוה ממנו מעולם או שכבר נתן לו, א"כ סבת הפטור הוא השילום או העדר הלקיחה, ורק שהוא מברר זאת עתה ומכווין על עת העברה, ב) סבת הפטור, דיש ביד אדם למחול את החיוב, וא"כ אם אומר לו עתה שמוחל לו, הדבור הזה הוי סבת הפטור, דעי"ז נפטר והפטור הוא בהוה, דברגע שאומר זאת נפטר החייב. ב) התחלפות הכוונות בחיוב, דיש לפעמים שאומר ג"כ דרך הודאה ובכ"ז אינה גורמת שום חיוב ואינה נחשבת לסבת החיוב ולא לסבת ברור החיוב, כי יש כ"פ אשר המאמר מההודאה אינו פועל מאומה, יען כי יש להסב כוונת המאמר לכונת היתול ושחוק, וכמו דידוע דיש אופנים שיכול לומר משטה אני בך, ואז אינו מתאים הכוונה להודאה וממילא אינה נקראת בשם הודאה

ד) ומעתה מובן דהנושא הודאות הסותרות [שלא יכריעו זא"ז] אינו מתקיים רק כשיתקיימו בהם התנאים האלה שיהיו, א) התאחדות הכוונה, ב) התאחדות העת, ג) מעת העברה, דאם יש להסב כוונת החיוב על כוונה אחרת אינה נקראת בשם הודאה, ואם יש לפרשם על עתות שונות כוונת החיוב על ההוה והפטור על העבר אינן נקראות בשם סותרות, וגם אם יש לפרש שתיהן על ההוה ג"כ אינן נקראות בשם סותרות כי גם אם המתחייב מתחייב עתה, בכ"ז יש בידו למחול, ואינן נקראות בשם סותרות, רק כשנדע דהמתחייב מכוין באמת ומעבר, והפוטר מכוין ג"כ מעבר, אז נקראות בשם הודאות הסותרות: מעתה מובן דכל המקומות שנראה מהם דיש בזה מחלוקת, הוא לאו משום דחולקים בגוף הכלל דהודאות הסותרות, ורק שחולקים בהגדרים, אם הגיעו למדרגה זו שתקראינה בשם הודאות הסותרות, דבכל אלה ליכא גבולים מיוחדים, ויש תמיד מקום שיתחלפו, והגם דבין מחילה ובין פטור יש גם ציונים וסימנים לדעת ולהכיר המאמר שיש לקוראו בשם מחילה והמאמר שיש לקוראו בשם פטור (ועי' חו"מ סי' ע"ג סעי' י"ט וסי' רמ"א ס"ב ובאחרונים), בכ"ז יש כמה מאמרים שצורתם אינו נושא עליהם צורת מחילה, ובכ"ז יש לנטותם לכונת מחילה [ויש לי בזה כמה כללים], וע"כ מצד זה רבו הספיקות והמחלוקת, אבל במה שאין להסתפק וכולם יודו דהוו בשם הודאות הסותרות, לא ימצא מי שיחלוק ע"ז, וכולם יסברו דאינן פועלות מאומה, ועי' יו"ד (סי' רס"ז סעי' ע"ה), ובט"ז (ס"ק מ"ג) וביד שאול (ס"ק מ"ז) וכמה אחרונים האריכו בזה, ומהן שחשבו דיש בזה מחלוקת, ולא שמו אל לבם דאי אפשר שתהי' שום מחלוקת בזה, ורק שמחולקים בגדריהם וכנ"ל, ואין כאן המקום לבאר כל הסוגיות לפרטיהם, ומראשי הדברים שכתבתי יש להבין איך ליישר הענינים האלה

ה) איך שיהי' נתבאר בבירור גמור, אשר בירור החלטי ותכליתי מתבטל רק בזה הבירור שמתקיים. ואמנם בירור אמצעי מתבטל גם בבירור אמצעי אחר, דבירור אמצעי אין לו גבולים מצומצמים כ"כ (באור ללמוד י"א), וכחו רק ענין השערה חזקה (שם), וע"כ יש לו להתבטל ג"כ ע"י בירור שכפי ההשערה יש בכחו לבטל, וזהו הענין דמגו במקום עדים לא אמרינן וגם במגו מעליא, אם כי מגו הוא בירור המתקבל בשכל, והוי כמו השערה חזקה, בכ"ז