אורים גדולים לד

באור, פעולת חיוביי, הוא אם הבירור פועל לאמת דברי התובע ולהכריע כדבריו, ופעולת ששליליי, הוא אם הבירור פועל להחליש ולשלול הכרעת הנתבע, וממילא מתחזקת הכרעת התובע, דמודעת דיש הכרעות הסותרות (למוד י"ז), ובממון יש הכרעות מיוחדות שלכל אחד יש הכרעה, וע"כ מבטלות זו את זו (למוד י"ח), ובכל הכרעות הסותרות אם תתבטל האחת מתחזקת ההכרעה שכנגדה (למוד י"ט), וא"כ אם יהי' ענין בירור כזה שפעולתו תהיה להחליש ולבטל הכרעה אחת עד שממילא תתחזק ההכרעה שכנגדה, הפעולה הזאת מהבירור נקראת פעולה שליליית

למוד כב

בסכסוך הכחשיי בממון יש שתי מיני הכחשות א) הכחשה פנימית ולביית, ב) הכחשה חצונית ושפתיית

באור, א) אם הנתבע מכחיש לו גם בלב וחושב להכחיש לעולם ולבלי לפרוע לו זהו הכחשה פנימית ולביית, ב) אם הנתבע מכחישו רק בדבר שפתים ולבו בל עמו לזה, כי באמת יחשוב בלבו לפרוע לו ורק מצד שאין לו עתה רוצה להשתמט מיניה זהו הכחשה חיצוניית ושפתיית, כי מכחיש רק בדבר שפתים ולא בלב שלם, ויש תמיד להתבונן בזה אם מכחישו הכחשה פנימית או רק בהכחשה חיצוניית, ויש לזה כללים מיוחדים המובנים גם בשכל, וכמו שאמרו בגמרא דלפעמים י"ל אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיני'

למוד כג

הכחשה חיצונית אינה כ"כ הכחשה כמו הכחשה פנימית, ואינה פועלת פעולת ההכחשה הפנימית, ולא נקראת בשם העזה

באור, כל פעולה חיצונית קלה מפעולה פנימית (באור ללמוד י"ד), וא"כ גם הכחשה חיצונית קלה נגד הכחשה פנימית ואינה נחשבת כ"כ להכחשה ואינה פועלת פעולת ההכחשה, ובהכחשה כזאת בטלה ההכרעה דאין אדם מעיז, דיסודה הוא דקשה לאדם להכחיש לבע"ח, ואולם הכחשה חיצונית לא נקראת בשם הכחשה גמורה, וממילא לא נקראת גם בשם העזה

למוד כד

הכחשה במקצת י"ל דהוית הכחשה חיצונית ושפתיית, והכחשה בכולה נראה דהוית הכחשה פנימית

באור, כל הכחשה חיצונית בהכרח שיש סבה אחרת בהכחשתו לא להרוויח, דאם היתה כוונתו להרוויח הי' מכחיש באמת עם הכונה לבלי להשיב לו לעולם, וע"כ דהכחשה חיצונית היא לסבה אחרת היינו לאשתמוטי לע"ע עד שיהיה לו כסף וישלם (באור ללמוד כ"ב), ולפי"ז יש להבין מדוע נימא דהוית רק הכחשה חיצונית [דמצד חזקת כשרות יש גם לחבירו חזקה כזו], וע"כ דעיקרא דמילתא כן הוא, דההתעוררת לחשוב דהוית רק הכחשה חיצונית, הוא רק במקום שיש ידים להשערה הזאת כמו במקום שהודה במקצת, דעי"ז יש לומר דגם המקצת שמכחיש אינו מכחיש באמת רק לאשתמוטי, אחרי דכבר הראה לדעת ישרו ואמונת לבבו בהמעט שמודה, א"כ גם על השאר י"ל דאינו מכחיש באמת, והגם די"ל דמה שאינו מכחיש בכולו משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, מכ"מ מצד זה גופא יש מקום לומר דגם המקצת שמכחיש הוי רק הכחשה חיצונית, דהנה ההכרעה דאין אדם מעיז פניו הוא מכלל ההכרעות הנוסדות על סברת הכנסת הפרט המוכרע אל הכלל (למוד כ"ה ובאורו), ובמקום שההכרעה מתאמתת בבירור אמיתי מן המציאות עולה ההכרעה ההיא על הכרעה הנוסדה על סברת הכנסת הפרט אל הכלל (למוד הנ"ל), והכא בזה שהוא מודה במקצת מתאמתת ההכרעה דאין אדם מעיז פניו בבירור אמיתי, דאנו רואין בעינינו דאינו מעיז דהרי הודה, א"כ ממילא י"ל דאינו מן המכחישים, וע"כ כל מה שיש בידינו להמעיט את המקצת שמכחיש באיכותה יש לנו להמעיט, ועי"ז שנאמר דהוית הכחשה חיצונית לא הוית הכחשה גמורה ונמעיט איכות ההכחשה, ע"כ י"ל דבאמת הוי הכחשה חיצונית, והסברא הישרה ג"כ אמריה תאמר, דיש יותר לומר אשתמוטי על הכחשה במקצת, מעל הכחשה בכולה

למוד כה

הכרעה חיא הכנסת הפרט המוכרע בתוך הכלל, והשתוותו אל הכלל

באור, יסוד ענין הכרעה הוא שמכריע הנושא הפרטי שיש עליו איזה ספק מצד שיש לומר דהפרט הזה אינו חלוק מן הכלל, והוא במקום דנודע לנו הליכות הכלל בנוגע להספק הזה, ואם נאמר דגם הנושא הפרטי הזה משתווה בזה אל הכלל, אז אין עוד ספק בזה, וכל הספק יכול להיות רק בזה גופא כי אולי הנושא הפרטי הזה יוצא בזה מן הכלל ואינו משתווה אליו והוא מתחלק ממנו, וע"ז באה ההכרעה להכריעה בכחה את הספק על הנושא הפרטי הזה, מצד דכל עוד שאין לנו ידיעה ברורה דהוא נבדל ויוצא ומתחלק מן הכלל, יש לומר דגם הוא נושא עליו חותם טבע הכללי, [כי כן באה הקבלה מפי ה' למשה בסיני, ויש לו מקום גם בחכמת הנפש ואשר גם