אורים גדולים כט

מודה מקצת הטענה ישבע, אינה מובנת כלל, דרש"י פי' דהקו' הוא משום דהוי כמשיב אבידה, והוא תמוה מאד דהא כל עיקר דבר זה [דמשיב אבידה פטור משבועה] הוא רק מדרבנן, וכמו דאיתא בגיטין פ' הנזקין, והר"ן בחידושיו לב"מ הוכיח מזה דמשיב אבידה פטור משבועה מדאורייתא, וכן כתב המהרמ"ש בגיטין, ואולם לבד דדבר זה דחוק מצד עצמו, עוד זאת דבכתובות (דף י"ח ע"א) ברש"י ד"ה ור"א כתב בהדיא דהא דהמחזיר מציאה לא ישבע הוא תקנתא דרבנן עיי"ש, ושיטת התו' דהקושיא היא מצד מגו, נודע דאינה מותאמת עם הני דסוברים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ועי' בפ"י בחידושיו לגיטין שם, באופן דתחלת דברי רבה בשאלתו אינם מובנים, וכן סוף דבריו שאמר והאי בכולי' בעי דלודי ליה, ג"כ אינם מובנים, דרש"י פי' דכוונתו בזה מצד די"ל מגו דחשיד אממונא, והוא תמוה כאשר הקשו שם בתו', וכן דברי התו' בזה אינם מובנים ג"כ. אמנם לבר מן כל אלה, ביחוד יש להתפלא ולהשתומם בסוגיא זו דר"ח, בזה שמביאים הא דרבה להך דינא של תני דר"ח ומסיימי אכל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא, והכוונה השטחיית היא דכפי באור דרבה ביסוד שבועה דמודה במקצת, יש מקום לומר דבהעדאת עדים אין מקום לשבועה זו, וע"ז מהני הק"ו להראות דבכ"ז יש שבועה, הדברים האלה מרעישים ומתמיהים את הבינה הישרה ומפליאים את השכל, ואין שום מקום להבין כ"ז עפ"י מוסדות הבינה, דהן כפי שפירשו עיקר הכוונה דבהעדאת עדים ל"ל הכי, הוא משום די"ל בזה מגו דחשוד אממונא, וא"כ קשה מאד דמאי מהני לזה הק"ו, אחרי דעיקר הסברא לבלי להעמיס עליו שבועה הוא מצד החשד ומה יועיל לזה הק"ו, הלא גם אם יהי' הק"ו בנוי על אשיות חזקות ובצורות, אין כחו אלא להראות אלמות העדאת עדים במקצת, עד כי בכחו לעורר ספק על השאר ולחייבו שבועה, אבל סוף סוף הספק מצד החשד לא ניזוז ממקומו, וגם כבר כתבנו לעיל דגוף הק"ו אין לו שום מובן, דמזה דבהודאת פיו אינו מתחייב בקנס ובהעדאת עדים מתחייב בקנס, אין שום ראיה מזה שיש לאלם העדאת עדים נגד הודאת פיו, וכן כל הסוגיא עם כל הלמודים והקו' שנזכרו שם לענין זה, המה כולם תמוהים ומופלאים, וגם כפי שמסקי שם לסוף דהלמוד הוא במה הצד ג"כ אינו מובן, וכבר נתעוררו גם המפרשים בכמה קושיות, עיי"ה באס"ז ובפ"י ובחידושי רע"א

והנה בערך זה שהסוגיא הזאת נפלאת, בטרך זה גם כל הענין דחיוב שבועה במודה במקצת הוא תמוה ונפלא, ושבועת מודה במקצת הלא הוי משבועות הראשיות שבתורה. ובכלל, ענין חיוב שבועה מסתבך עם ענין החיובים בכלל, דבכלל, מיני החיובים מתחלקים לשנים, א) תשלומין, ב) בירור, (פרק א' אות ב' בענין מיני החיובים), ושבועה הוי ענין בירור ויסודה היא חיוב, וכל החיובים מסתבכים גם עם עניני סכסוכים, ובמדה זו שהענין של חיוב שבועה דמודה במקצת הוא תמוה, במדה זו מופלאות הן כל הסוגיות הנוגעות לענין זה, וגם כל הענינים המסתבכים עם ענין דהודאה במקצת. ובאשר כי הענין הזה עם כל הענינים השייכים אליו הם יסודות ראשים בחלק המשפטים, ע"כ אמרתי להפסיק פה מהלך הבאור על הסוגיא הזאת, ולתת פה לפני הקוראים כמה וכמה פרקים המכלכלים בקרבם כללים ויסודות מעקרי הענינים האלה, ואשר נוכל לומר עליהם כי הם עקריים ושרשיים, והם מאירים את העינים ומשמחים את הלב, ובאשר כי הכללים הדרושים אינם נוטים כולם אל מטרה אחת, ע"כ חלקתים בשערים מיוחדים וקראתים בשמות מיוחדים כל שער ושער, אשר הוא גם פרק מיוחד כולל מין כללים מסוג מיוחד [רק לפעמים כיוצא מן הכלל לא שמרתי את הגבולות האלה, וגם הוא מצד ששמרתי גם את סדרם כפי שהם מועילים בהלכה ובבאורי הסוגיות] ובשם מיוחד עם ביאורים מספיקים, והכלל הצגתי בתחלה בקצרה, ואח"כ בארתיו בבאור רחב, ובסוף כל פרקי הכללים והיסודות כתבתי גם פרק אחד אשר בו פתחתי שער לאיזה חקירות השייכות לענין הזה, ואחרי כ"ז אשוב למטרת דברינו הנ"ל, ואקוה לה' כי אלה שיתבוננו היטב בכל הכללים האלה, יראו ויבינו מה רב כחם לדרוך דרך ישרה וסלולה בים התלמוד, ועל ידם יראה בע"ה כל אחד ואחד את המאור הגדול המאיר בים התלמוד ויאמר ברקאי, כי אור חדש יאיר על הענינים האלה ועל הסוגיות האלה, ויראה כל אחד עד כמה שיש לעמול ולהתייגע בהבנת דברי חז"ל הקדושים והטהורים, ועל הקורא והמעיין לשום עין ולב על כאו"א מן הכללים והיסודות האלה, וגם אלה שיראו בעיניו כמיותרים, אל יהיו קלים בעיניו, כי כאו"א מהם מועיל הרבה, וידיעתו פותחת איזה פתח בהבנת הענינים האלה

פרק ה

שער הלמודים

למוד א

סכסוכים, מתחלקים לשני חלקים ראשים, א) סכסוך עצמיי, ב) סכסוך הכחשיי

באור, א) סכסוך עצמיי, הוא כשהסכסוך בין שני הבעלי דינים הוא בעצם הדבר אם יש בזה