אורים גדולים כה

חזינן דכל אדם יכול לאסור על עצמו גם דברים המותרים, וממילא מוכח דלא בעינן בזה נאמנות, ובזה שאומר דהוא אסור מתחלק בזה מהכלל, ועי"ז עושה וגורם האיסור, אחרי דמה שמאמינים לו על עצמו הוא ג"כ מצד שבכחו לאסור עליו, ומתהפך הדבר כחומר חותם, בתחילה אמרינן דמאמינים לו על עצמו מצד דיכול לאסור על עצמו, ואח"כ אמרינן דאם אומר על עצמו ממילא נאסר בזה, [זהו עומק הסברא של שוויא אנפשי' חד"א, ורבים נבוכו בזה ורצו לומר דהוא ענין נדר והודאה וכדומה, ובאמת אין לזה שום מובן ואינו מתקבל על השכל דבר זר כזה, ואולם כפי שכתבנו יועיל לן ענין נדר לראות מזה דיכול לאסור על עצמו, אבל לא דזה גופא הוי מתורת נדר. והדברים האלה יקרים מאד ומפיצים אור חדש על העניינים האלה, ובספרי בארתי עפי"ז כמה עניינים מחודשים המאירים את העינים], וכ"כ בענייני ממון משתמשינן ג"כ בהסברא הזאת, דהא כל אדם שורר על קנייניו ובידו למוסרם למי שירצה, וע"כ ההודאה שלו מועלת, וממילא עושית גם קנין, והדברים ארוכים ורחבים

ג) אמנם כ"ז הוא בממון, אבל בקנס דעיקר החיוב הוא מצד מטרת הנותן שיש לו להענש, ולהוציא עבור עוותתו סכום כסף כזה, ע"כ אמרה התורה כי חיוב כזה נגמר רק ע"י עדים, דעונש קנס נגבל ונערך מעט עם שארי עונשים הבאים על האדם עבור חטאיו ופשעיו, דההודאה מועלת בהם להתם חטא ולכלות פשע, וכמ"כ בזה אחרי דהחיוב אינו מצד המקבל רק מצד הנותן, וע"כ אחרי דההודאה מועלת להסר ממנו העונש ממילא אין לו לתת לחבירו, כי כל עקר הגעת הכסף אליו היה מצד שזה האיש הי' מחויב ליתן, וממילא במקום שיש להקל ממנו אין עוד שום חיוב. ואמנם אחרי דזה גופא להשוות הודאת הקנס להודאת כל העונשים הוא אינו דבר ברור, דבאמת אינם משתווים ממש בשיווי גמור והוא ענין חדש שחדשה התורה, ע"כ יש לספק בכוונת התורה ספק גדול, דבענין פטור של ההודאה בקנס יש לומר שתי כוונות. א) בחיוב, דההודאה גורמת פטור, ב) בשלילה, דההודאה אינה גורמת חיוב, באור הדבר. א) בחיוב, ההודאה גורמת פטור, י"ל דההודאה בקנס גורמת פטור, ולא לבד שאינה מטלת ומביאה חיוב [כמו בממון] אלא שמסרת ומבטלת את החיוב, וע"כ אם רק הודה, אז גם אם באו אח"כ עדים פטור, הגם שעתה אין עוד צורך בההודאה ודל ההודאה מהכא הלא יש לחייבו מצד הבירור של העדים בלבד, בכ"ז נימא דההודאה הסירה החיוב ועקרתו משרשו, ב) בשלילה, ההודאה אינה גורמת חיוב, דיש גם מקום לומר דהכונה הוא רק דההודאה בקנס אינה מביאה החיוב, יען כי החיוב הזה אינו כמו חיובי ממון, וע"כ י"ל דבחיוב כזה אין ההודאה מספקת לגרום חיוב, אבל בכ"ז אינה מסרת החיוב ג"כ, וממילא אם באו עדים אח"כ חייב

ובאמת י"ל דזהו יסוד המחלוקת [בב"ק (ע"ה ע"א) ובכ"מ] אם מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב או פטור, אשר אם אמנם כי מקור המחלוקת הוא בדיוקא דקראי, בכ"ז יש לה גם מקום בעקרי הסברות של חיוב קנס וכנ"ל: וממוצא דברינו מובן דהספק והחקירה בפעולת ההודאה אם היא בגדר פועלת בחיוב או בגדר שלילה שאינה פועלת, היינו אם היא פועלת פטור או שאינה פועלת לא חיוב ולא פטור, החקירה הזאת תחול רק בקנס, דמזה דחזינן דבעינן רק עדים וההודאה אינה מועלת להביא חיוב יש גם מקום לומר דכ"כ מסרת החיוב ג"כ, אבל בשארי חיובים דבעינן רק עדים לחייב כמו בעונש מיתת ב"ד ומלקות, הגם דבהם ג"כ אינה מביאה ההודאה את החיוב, בכ"ז אין מקום ספק לומר דההודאה פועלת בחיוב ופוטרת ומסרת, דבעונש הגוף שנמסר לב"ד אין מקום לומר דההודאה תפטור, ומשום זה לא מצינו לשום מ"ד דיהיו שני מקראות לפטור את החייבים מב"ד מעונשם ע"י הודאתם, ורק קרא אחד יש לפוטרם בההודאה, וכמו דאיתא בתוספתא דסנהדרין (פרק י"א) ר' יוסי אומר הוא שהתודה בעצמו פטור שנא' לענות בו סרה שיתרו בו אחרים ולא שיתוודה הוא בעצמו, ואחרי דליכא אלא חד קרא, ע"כ דאתי רק להורות דבעינן עדות וההודאה אינה מחייבת, אבל לא דמסלקת ומבטלת החיוב, דהא גם הסובר בקנס דההודאה מבטלת החיוב, [ומשום הכי גם אם באו עדים אח"כ פטור], הוא משום דסובר דיש תרי קראי על פטור של ההודאה, וממילא בחייבי מיתות דליכא אלא חד קרא ע"כ דאתי רק להורות דאינה מחייבת, [ואי דיקשה ע"ז ל"ל קרא הא ליכא התראה, י"ל דבמודה מעצמו הייתי אומר דההתראה אינה מעכבת, ובספרי עב"י הארכתי בזה], והיינו משום דלא דמי לקנס, דבקנס יש מקום בשכל ובסברא לומר דההודאה תפטור ותבטל את החיוב, דהוא עונש. ממון ועונש ממון אינו מן החיובים העומדים, כי יש חיובים עומדים וחיובים יוצאים (למוד מו), חיובים עומדים הם חיובים שמתעצמים בהמתחייב ונעשים בגופו, וחיובים יוצאים הוא שהמתחייב יש להוציא ממנו מה [באור ללמוד הנ"ל], וחיוב ממון הוי מחיובים היוצאים, דהא ביד המקבל להשיב אליו הכסף אח"כ, וחיוב כזה אינו נעשה בגופו של המתחייב, ושיש לו [להחיוב] להשאיר רושם קיום בהנענש, דהכא אין צריך להשאיר שום רושם, ע"כ כיון דהעונש הוא מצד הנותן, י"ל דההודאה מספקת לבטל, אבל בח"מ דהוא מחיובים העומדים דהוא עונש הגוף, וכל עונש הגוף הנמסרים לב"ד בהכרח שיעשו אם נתמלא חוקי וגדרי החיוב, ואין שום מקום לומר דההודאה תבטל החיוב, ורק דההודאה אינה מספקת על החיוב, משום דאין אדם רשאי לחבול א"ע וכ"ש לאבד את נפשו דלכו"ע אינו