אורים גדולים כד

לחפש ההבדל בהשורש, [ועי' בביאור ללמוד ה' שכתבתי כמ"כ לענין סבות ומסובבים], וכ"כ יש כמה פרטים מתשלומין ודינים שונים אשר שרשם הוא החלוקה הזאת, כי כל פרטי וחלוקי הדינים יוצאים מטבע השורש הזה, ועי"ז שנדע הבדל שרשיהם נבין חלוקותיהם, וכבר יראה הקורא אמיתת הדברים האלה מדברינו בפרקים הקודמים, ופה נבאר עוד ענין אחד שיש בו כמה חלוקי דינים אשר מוצאם הוא ג"כ חלוקות המטרות

ב) מודעת כי בכלל יש שני מיני חיובים הנקובים בשמותיהן. א) ממון, ב) קנס, והשני חיובים האלה מתבדלים זמ"ז בכמה וכמה פרטי דינים כנודע, ולפי דרכינו נראה דיסוד שינויי דיניהם הוא חלוקות המטרות:

הנה בכל חיוב ממון המטרה היא הקבלה, כי אחרי שחייב לו כסף יש לו להשיב אליו הכסף שחייב לו, ועקר תנועת כובד הפעולה הוא בהמקבל, כי כפי חוקי המשפט בהכרח לו להחייב לראות להשיב אליו כספו. ואמנם בקנס יסוד הפעולה הוא מצד הנותן, בו מונח כל כובד הפעולה, כי כפי חוקי התורה ראוי הוא לשאת עליו עונש זה להוציא מתחת ידו שיעור כסף זה, וממילא יש לו לשלם הסך הזה לבע"ד כמו הגנב שמשלם דו"ה להנגנב, הגם דיסוד התשלום הוא קפידת ההוצאה, בכ"ז יש לו לתת הכסף להנגנב כי גם הוא הבע"ד בזה, ואחרי שהם נבדלים זמ"ז בשורש העקרי הזה מתבדלים הם גם בענפיהם בדיניהם ובפרטי תשלומיהן. בממון אינה מועלת ההודאה לסלק החיוב ואדרבה כי היא גורמת עוד החיוב, כי אם יודה שהוא חייב לאחד מחוייב לשלם לו, כי אין שום טעם לומר שיתפטר בההודאה, אחרי דבממון העקר הוא שהוא מחוייב לתת לו כסף, ואולם כל עוד שנחסר לנו הידיעה אין לחייבו, ואמנם מיד שיש ע"ז הודאה מהבע"ד בעצמו הוי בירור גמור שאין למעלה הימנו, כי בירור העדים הוא רק אמות המוסרי והמציאותיי, דהתורה האמינה להעדאת העדים וטבעה עלי' חותם האמת, אבל אינה במדרגת אמות הטבעי והחושיי, כי מי לא יודה אשר גם אחרי העדאת העדים יש עוד מקום לספק באמיתת הדבר, ואולם מפני הצורך. והתיקון ראתה התורה לאמת את העדאת העדים במציאות ובפועל, ומצד דיני התורה הוי כאלו לא נשאר עוד ספק במציאת הדבר, והוי זאת רק אמות מוסרי ומדעי (למוד ט"ז ובאורו), אמנם במקום שמודה בעצמו שהוא חייב הוי כמו אמות הטבעי והחושיי, דהלא אין עוד מקום לספק בחיובו, דממון ביחס הוצאתו מרשותו לרשות חבירו, הוא מהדברים אשר כל אחד בודד בזה במועדיו, ואינו עומד תחת קשר הכללי תחת הדינים הקבועים לומר דאין לו לתת לחבירו כסף כל עוד שעפ"י הדינים הקבועים וחוקי המשפטים הכוללים אינו מגיע לחבירו הכסף, רק כי כל איש ואיש הוא בעל בכספו ואדון בחפציו, וכמו שיש לו לתת כספו למי שיאבה, כן יש לו להודות שמגיע ממנו כסף לחבירו, וההודאה משלמת וגם גורמת החיוב, וזהו היסוד של קנין אודיתא, [ועיי"ה ב"ב (דף קמ"ט ע"א) ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא, וע' כתובות דף נ"ד ע"ב תו' ד"ה אע"פ, וב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב, וב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא, וב"מ דף מ"ו ע"א בד"ה וניקנינהו, וביו"ד סי' קס"ט בט"ז סקי"ד, ובסי' קע"ג בט"ז סק"ט], והאחרונים הרבו לחקור בזה אם אודיתא מועלת לענין איסורים, וגם בגוף הדבר אם אודיתא הוי כקנין, (עיי"ה קצוה"ח סי' מ' סק"ה וסי' קט"ו סק"ב, ובישועו"י חיו"ד סי' קס"ט סק"ב), ואולם בירורן של הדברים הם כך, דאחרי דבממון אם אחד הודה שחייב מאמינים לו, והנאמנות בד"מ נובעת מצד דיכול לתת למי שירצה, ממילא כל הודאה הוי כמו שנותן, ואין לנו לחקור באמיתת הדבר רק דההודאה בעצמה מספקת, והדברים ארוכין ורחבין מאד מאד, ואין קצה למה שחידשתי בע"ה בעניינים האלה, אבל העקר הוא שיש לדעת, דהוא כלל גדול דבכ"מ דהודאת עצמו מועלת אין הכוונה דההודאה משגת מדרגת הבירור, אולם להיפוך, כי לא בעינן כלל בירור, משום דההודאה בעצמה הוי סבת החיוב, דיש שני מיני הודאות המחייבות, א) סכת ברור החיוב ב) סכת החיוב, (באור ללמוד ל"א), והכא הוי ההודאה סבת החיוב, דהיא בעצמה מסבבת וגורמת החיוב

וכשנעיין נראה, דבפרט זה [של פעולת ההודאה ושיהי' בה כח לסבב חיוב] מתייחסים גדרי ממון עם גדרי האיסור, דהלא באיסורים יכול ג"כ כל אדם להמשיך איסור עליו על איזה דבר עפ"י עצמו, וכמו שמודעת זאת לכל דבאיסורים אמרינן שוויא אנפשי' חתיכא דאיסורא, ושם ג"כ הוי הכוונה דההודאה גורמת האיסור, ולא דאמירתו הוית סבת בירור האיסור, היינו דבאמת מאמינים לו ע"ז שהוא אסור, אלא להיפוך דאמירתו הוית סבת האיסור, דעי"ז גופא נאסרה עליו ומשום דלא בעינן כלל נאמנות לזה, דהוראת נאמנות היא כמו פעל יוצא לאחרים, דנאמנות הוא מה שאחרים מאמינים לו, וע"ז אמרינן דלא בכ"מ בעינן שיאמינוהו, ויש כמה דברים שדבריו עושים רושם לעולם אם גם לא נאמינוהו, דנאמנות וגדרי' דרושות רק במקום דהאיש הפרטי אינו מתחלק מהכלל והוא מתקשר בקשר הכללי, באופן אשר כל עוד שדבריו לא יועילו להכלל לאנשים זולתו, אינם מועילים גם לעצמו, כמו להתיר איזה דבר שמסתפקים בהיתרו, לזה בעינן תורת חוקי נאמנות, דהא אין ביד איש פרטי להתבדל מן הכלל בזה ולומר דדבר זה הגם שהוא מהדברים האסורים מכ"מ לעצמי הנני מתיר זאת, וע"כ חזינן דבההיתר קשור הפרט עם הכלל, וממילא לענין שיפעול בדבריו על עצמו בנוגע להיתר, בעינן חוקי הנאמנות, אבל באיסור אחרי כי כבר מצינו בתורה ענייני נדרים והקדש דגדרן הוא אשר כל אדם יכול לאסור על עצמו איזה דבר כפי ראות עיניו, דמזה