אורים גדולים כג

וכבר דחה גם הקצוה"ח (בחו"מ סי' ט' סק"א) דברי הט"ז מזה. ואמנם לכאורה הי' מקום ליישב דברי הט"ז, דיש להראות להיפוך דדינו של הט"ז לבד שלא נסתר מדברים אלה, אלא דכל יסודו הוא חקירה זו, דהט"ז סובר דאינו יכול למחול וכדעת הגאונים, ויסבור דיסוד סברתם הוא משום דסוברים דכל עוד שהלוה אינו תובע אינו מתחייב, וא"כ ממילא ל"ש מחילה ברבית, דקודם שתובע אין להלוה בזה שום זכי', וע"כ לא שייך בזה מחילה, ולפי"ז יהי' נגבל דין זה של הט"ז עם דין דמחילה, וכבר כתב כן בתשו' חסד לאברהם (חיו"ד סי' מ"ו) עיי"ש שהאריך בזה, אולם לבד דעצם הדברים אינם נכונים והם רחוקים מאד ממטרת האמת, אלא דג"ז א"א לומר דדינו של הט"ז יהי' רק אליבא שיטת הגאונים, אחרי דלהלכה פסקינן כהרמב"ם, וכפי שכתבתי דבריו מבוארים מאד עפ"י סברא

אמנם כשאני לעצמי נ"ל דלא ירדו לסוף כוונת הט"ז בזה ובחנם האריכו לפלפל בדבריו, וברור לדעתי דמעולם לא כיון הט"ז לומר דלא יהי' עליו חיוב להחזיר בלא תביעה, וכוונתו הוא רק דכפי מה דפסקינן דיוצאה בדיינים., בכ"ז לא היו ב"ד מחוייבים לכופו רק כשתובע, ומאליהם אינם מחוייבים להתעורר לבקש, דהלא עקר ראיית הט"ז הוא מדברי רש"י, ורש"י כתב בפי' כן לענין להוציא בדיינים, והגם דמדברי התו' בב"מ (דף ס"ב ע"א) בד"ה תנאי היא מוכח דעצם חיוב השבת רבית קשור עם הכפי', וכמש"כ שם דלמאן דסובר יוצאה בדיינים סובר דליכא גם חיוב לציי"ש [ועי' בקצוה"ח הנ"ל], בכ"ז אין מזה ראי' להיפוך, וי"ל דמאן דסובר יוצאה בדיינים סובר דהוא רק כשתובע אבל עליו בעצמו מוטל חיוב, ובכ"ז מיושב מדוע לא אמרינן הכא שעבודא דר"נ אחרי דיש עליו חיוב, די"ל דשעבודא דר"נ קשור עם מושג הכפי' וכש"א מוציאין מזה ונותנין לזה, והנה בכל חיוב יש גם מושג הכפי' (למוד נ), ומושג הכפי' הוא באחרים מה שב"ד משגיחים וכופים את המתחייב לקיים (באור ללמוד נא), והנה בכל רבית התחלת האיסור מה שנאמר איסור על רבית, יסודו הוא מצד איסור ככל האיסורים שבתורה, ולא מצד ממון חבירו, דאחרי דהוא רוצה ליתן אין בזה מגדר דבין אדם לחבירו, והוי רק מגדר האיסור מחלק שבין אדם למקום, [ובחי' לב"מ דף ס"א ע"א הארכתי בזה], אמנם אחרי שנתן הרבית ונבא לחקור בנוגע לחזרת הרבית, נראה דמתערבים בזה שני ענינים שונים א) ענין מצוה, דהוי כמו כל מצוות שבתורה שיסודם הוא בין אדם למקום, , וה"נ יש עליו מצוה מצד האיסור להשיב לו ולתקן בכל מה דאפשר, ב) ענין ממון, דכיון דהוא מחוייב להשיב את הכסף ממילא יש בידו כסף חבירו ומחוייב להשיב לו, והנה בנוגע לפרט דהשבה מצד המצוה לא בעינן תביעה דהוא דבר שמוטל עליו, ואולם בנוגע מצד ענין ממון י"ל דצריך לתבוע, בשגם די"ל דמסתמא מחיל, והנה כל כפית ב"ד [בזה"ב] הוא מצד ענין דממון, וא"כ כל עוד שאינו תובע לא שייך כפי' מצד הפרט דממון, וע"כ אין לו לגבות מזה ולא חל ע"ז שום שעבוד, והגם דמצד ענין מצוה יש לו בעצמו ליתן, ואולם מצד החיוב של ענין מצוה לא שייך ע"ז שעבוד, דענין מצוה זו אינו מסתבך כלל עם פרט דממון, וע"כ אין לו לגבות מכסף זו ול"ש בזה שעבודא דר"נ, ולא דמי גם לחיוב ממון שמחוייב להשיב לציי"ש, דשם הוי הפרט דלציי"ש מצד ענין ממון, והכא מה שמחוייב להשיב מעצמו אין בזה שום סרך דממון, ובנוגע לענין ממון בעינן תביעה וכל עוד שאינו תובעו ליכא שום חיוב וליכא שום כפי' מב"ד, וממילא לא שייך על כסף כזה שעבוד, והי' ראוי להאריך בזה בדין שעבודא דר"נ, ושם בגוף דינו של הט"ז האריכו כל האחרונים, ואנכי כתבתי בזה רק להעיר בדרך הערה כי אין כ"מ, והבאתיו פה מצד פרט דמחילה, עוד הארכתי בזה בדין מחילה בקנס, ופה קצרתי בזה, ובפ' שאח"ז יתבאר ענין קנס בכלל

פרק ד

יבאר דיסוד ההבדל בין ממון לקנס הוא משום שהם נבדלים במטרותיהן בפעולת הנתינה, ויש כמה דינים שונים שנבדלים קנס וממון זמ"ז שהם מתענפים משורש ההבדל הזה

א) הנה גם מדברינו בפרקים הקודמים יראה ויבין כל אחד עד כמה שיש להוקיר הידיעות של חלוקות המטרות האלה, כי באמת יש כמה חלוקות בענייני תשלומין שהם בנויים רק על חלוקות המטרות האלה, ולפעמים מצינו שאיזו מיני תשלומין חלוקין ומשתנים זמ"ז בדיניהם, אשר יסוד שינוי דיניהם הוא רק מצד שנחלקים בפעולה המטרותיית של התשלומין ובחלקי הפעולות, ויש כמה פעמים שמתבארים עי"ז כמה עניינים תמוהים, כי כל עוד שלא נדע יסוד חלוקת הפעולות המטרותיות שיש בנתינה ותשלומין וחלקי המטרה, לשוא נעמול וניגע לדעת את מקום יסוד הדינים הפרטים בנוגע לנתינה ותשלומין, ואת ענין השתנות הדינים שמשתנים זה מזה אשר בהשקפה ראשונה אינו מובן טעם הדבר., כי באמת שינויי דיניהם באים בהכרח מצד שהם מובדלים זה מזה במטרת התשלומין, כי הדינים הפרטים הם רק כענפים המתפצלים משורש, אשר מכל שורש ושורש יתפצלו ענפים שמתדמים בטבעם לטבע השורש, ואם השרשים חלוקים ונבדלים בטבעם זמ"ז יתבדלו גם ענפיהם אלה מאלה, ולשוא נעמול למצא ההבדל בהענפים, כי הענפים בהכרח מתדמים להשורש, אחרי שמתגדלים ומתמשכים ממנו, וע"כ יש תמיד