אורים גדולים כב

חקרתי בזה, והבאתי דברי המל"מ אם ההלכה היא על האיסור או על המלקות ואכ"מ], והכא בפחות מש"פ ליכא תשלומין, בכ"ז פטור ממלקות, משום דיש בזה מחילה ומחילה כזאת ממלאת מקום התשלומין, דהלא גם הפחות מש"פ שגזל עתה הי' מתחלה ברשות הנגזל, והגזלן הזה גזל ממנו ועומד תחת חיוב השבה, ורק שהמחילה מסרת החיוב שקדם, ממילא ממלאת מעשה התשלומין בכל פרטי', אבל התשלומין בחבלה הוא ענין מחיר, והוא נוסד על חלק אחד שיש במיני תשלומין דמתחלק לשנים, עצם הדבר, ומחיר הדבר, (פרק א' אות ג' בבאור מיני תשלומין), ויש תביעה כזאת שעצם הדבר שתובע אי אפשר כלל שישיב לו, כי הוא דבר שאינו נמסר מאיש לאיש ורק עפ"י תורת משפטי המחיר אפשר שתתחלף התביעה לתשלומין, באופן דבזה שישלם לו יחשב זה בתורת תשלומין (שם), וכל מחיר כזה העליתי בספרי דנקרא דהוא בא ע"י גלגול, דכיון דאין לו להשיב עצם הדבר, ע"כ נתגלגל מזה דחייב לשלם לו ממון, דהוא נוסד על חוקי משפטי המחיר וההתחלפות, דאנו רואים דלפעמים יסבול אדם צער ונזק הגוף בעד בצע כסף, ע"כ במקום שאין להשיב עצם הדבר, מחויב לכה"פ להשיב את המחיר שמתגלגל מכסף למחיר, ומעתה בפחות מש"פ בחבלה לא הגיע החיוב מעולם לכלל חיוב תשלומין, דהא לא נטל ממנו כסף, ורק שבמקום דיש בזה שיווי פרוטה, יש מקום שיתחלף חיוב זה על חיוב כסף, אבל חבלה בפחות מש"פ דליכא בתורת תשלומין, א"כ לא בא מעולם לכלל חיוב תשלומין וע"כ הי' לוקה, דמחילה כזאת אינה מסרת חיוב מלקות, דיסודה היא בשלילה, ומתערך לערך מחילה דשלילה, דהנה בספרי בארתי דבכלל מחילה יש שני חלקים ראשים, א) מחילה בחיוב. ב) מחילה בשלילה. באור הדבר. א) מחילה בחיוב, הוא במקום שאחד מתחייב לשלם לחבירו, יען כי לקח ממנו איזה דבר ורק שמוחל לו, ע"כ באה המחילה במעשה ובפועל, ומחילה כזאת בידה למלאות גם חובת נתינה, [במקום דשייך רק מחילה], אחרי דהיא ג"כ הוית כמו מעשה ופעולה, וממילא כל מה שהנתינה פועלת על הנותן, פועלת גם המחילה. ב) מחילה בשלילה, היא ענין מחילה שיסודה היא האפס, והוא ענין וויתור, כי הוא שלילת הקפידא, כי בכל מקום אין לקחת חפצי חבירו, יען כי הם קשורים אליו והזכות שיש לו על החפצים אינו מניח לאחר לגעת בזה, ואולם אם הוא דבר שבעל החפץ אינו מקפיד על זה, אז אמרינן דשרי דהוי כמו שמוחל ע"ז, וא"כ נקראת ג"כ מחילה, אולם מחילה כזאת הוי רק בשלילה, וע"כ מחילה כזאת אינה יכולה למלאות שום דבר, והחלוקה הזאת היא ג"כ רבת התועלת, והכא בחבלה בפחות מש"פ הוי המחילה לענין הסרת החיוב מלקות, ממש מגדר מחילה דשלילה, דבחבלה כזאת ליכא מעולם חיוב ממון והוי כמו שנשלל החיוב מתחלה, וע"כ מחילה כזאת אינה מסירה החיוב מלקות, ומיושב מה שהקשו מדוע בגוזל פחות מש"פ אינו לוקה, וממלאת המחילה מקום התשלומין, ובחבלה פחות מש"פ לוקה, וכפי שכתבנו מיושבים הדברים מאד. ובכתובות (דף ל"ב ע"א) מסקו, דבמפותה דליכא תשלומין לוקה אע"ג דשם הוי מחילה, עיי"ש ברש"י בד"ה ומפותה שכתב וז"ל, כיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממון דהיא עבדא מדעתה ואחולי אחלא גבי', הרי דמתורת מחילה נגעו בזה, ויקשה לכאו' נימא דהמחילה הוית כנתינה, אולם עפ"י הדברים האלה מתיישב הענין, דהכא ג"כ הוי כמו מחילה בשלילה, דלא בא כלל לגדר דחיוב, דכל פיתוי היא מוחלת מעיקרא ולא בא מעולם לכלל חיוב, וע' קצוה"ח (סי' תכ"ד סק"א) מה שהעיר בזה, ולדברינו מיושב מה שהקשה שם ממפותה, ומה שהעיר שם בקצוה"ח מעבד, דהחובל בעבד כנעני שלו פטור ממלקות, והבין דיש איסור והפטור הוא משום דליכא תשלומין, וע"כ חקר בזה, אמנם באמת אין דבריו נכונים, דבעבד כנעני ליכא שום איסור, וכמו שמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' רוצח הי"ב), מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו כו', א"כ מבואר דאין בזה שום איסור, ואכמ"ל

טז) ועפ"י דברינו הנ"ל יש לבאר גם בענין מחילה ברבית, דמודעת דיש בזה מחלוקת קדומה אם מהני מחילה ברבית, וכמו שהביא הרמב"ם (פ"ז מהל' מלוה ולוה הי"ג) שיש גאונים שמורים שאינו מועיל מחילה, שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו כו', והרמב"ם חולק ע"ז, ועי' ברא"ש בריש פ' א"נ, ועי' שו"ע יו"ד (סי' ר"ס ס"ה) ובש"ך (סי' קע"ד סק"ה), והבאים אחריהם האריכו בזה, ולדברי הנ"ל יש להסביר סברת הרמב"ם [אשר כן פסקו לדינא), דבאמת אסרה התורה רבית בעצם לא מצד דמפסיד ממון חבירו, והוי כמו כל האיסורים שהתורה אסרה, ואחרי דזהו איסור בעצם, ע"כ על עצם האיסור אמרה התורה דרבית אסור, ומה שנותן מדעתו דהוי וודאי כמחילה זאת אינה מועלת להסיר האיסור, ואולם אחרי שנתן לו ומחויב להחזיר, אז בנוגע לחזרה הגם שיש בזה גם מעין איסור, וכמו מדברים שבין אדם למקום, בכ"ז סוף סוף יש בזה מגדר דממון חבירו, דיש תחת ידו כסף חבירו, וא"כ על חזרת הכסף יש קלסתר פנים של תשלומין דסוף סוף מחוייב לשלם, ובנוגע לתשלומין יכול למחול כמו בכל התשלומין, שמטרת התשלומין היא מצד מטרת הקבלה או מצד עצם פעולת הנתינה דמועלת שם מחילה, כמ"כ מועלת הכא מחילה

ועפי"ז יש להתפלא על הט"ז בחו"מ (סי' ט' ס"א) שכתב דרבית בעי תביעה, ובלא תביעה משמע דליכא דין דחזרת רבית. והנה מובן מאליו דיש להקשות על דבריו, דלפי"ז האיך תחול כלל החקירה אם מחילה מהני, אחרי דגם אם רק אינו תובע, הלוה אינו מחוייב להחזיר, א"כ כ"ש כשמוחל לו,