אורים גדולים כא

(דף ק"ג ודף ק"ד) על המתני' של הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו כו' דשם מדובר מענין התאלמות של חיוב דהשבה אחרי שנשבע, שם הזכירו רק הקראי של הפרשה הראשונה, ונניח דמפרשה זו השני', מוכח דין של הפקעת זכותו, ושההשבה מבטלת גם זכותו, ואמנם הוא רק כעין גילוי, דמפרשה זו יש התגלות עד כמה שהשבועה פועלת, ועד כמה שמתאלם החיוב משום השבועה, אבל אחרי שידעינן זאת וודאי די"ל דכ"ז מוכח עוד בהפרשה הראשונה, וא"כ וודאי די"ל דר"ע מודה ג"כ בזה

ובאמת גם הלשון של ר"ע מסכים להחילוק הזה, דהא אמר אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו, הזכיר רק החיוב של הוצאה, ולא אמר עד שיתן לכהנים, משום דבאמת כה"ג שהודה בחייו א"צ ליתן לכהנים., ואם כי יכול היות אשר בלא ההתחדשות של רבא בחילוק זה לא היינו באים ע"ז, אבל אחרי שרבא חידש זאת ופשטות הקרא עומד לימין חלוקו, ודקדוקו של לשונו דר"ע מסכים ג"כ לזה, א"כ וודאי דיש להחליט כן, ולפי"ז מיושב קושיא ג' שהקשינו על הרמב"ם, דברור הדבר דגם הרמב"ם מכוין להחילוק הזה, ומשו"ה בהלכה ד' כתב דאם הודה לו מתחלה ואח"כ מת הגר, חייב להוציאה מתחת ידו, דהכא הוי רק החיוב שיוציא מידו, [ומש"א אעפ"י שזכה בגזילה כוונתו דעפ"י יסודי דרכי הזכיות זכה, אבל הכא מצד השבועה הוא מחוייב להוציא], ועז"א בהלכה שאח"ז בד"א כשהודה בנתים, דאז יש לו רק להוציא ולא דווקא לכהנים, אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר הר"ז חייב לשלם הקרן וחומש לכהנים כו', פי' דאז מחוייב לשלם דווקא לכהנים, ודבריו. אלו הן הן שיטת ר"ע בכל פרטי' ודקדוקי'

טו) והנה אימתי הוי הנתינה לכהנים, בעת אשר הנגזל האמיתי כבר מת ולא שייך עוד מחילה דאחרים, ואז יתגדל עוותתו בגדר מעות לא יוכל לתקון, וע"כ אמרה התורה שיתן לכהנים בתור כפרה, ולא בתור זה שהם הבעלים ע"ז, וע"כ אינם יכולים למחול, אבל בעוד שהנגזל בעצמו חי, וכל המיני התאלמות שיש בהשבה זו הוא הכל בגללו, ולא ניטל בזה ממנו אדנותו ורשותו, ע"כ יכול למחול, [ורק במקום שהמחילה יכולה למלאות את המטרה כמו אם המטרה היא הקבלה או גם הנתינה, ורק עצם הפעולה, דחלקים אלה מתמלאים גם ע"י המחילה, כמשנ"ת אות י"ב], אבל הכא אין בידו למחול, וכן דקדקו בתוס' וכתבו דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה, דהוא מצידו אינו יכול למחול דאינו אדון בדבר זה, כי גם כל ההגעה שיש להגיע לידו הוא כדי שהגזלן יתכפר בזה, וכל עוד שאינו ת"י הכהן לא תשלם הכפרה, וכל עוד שלא נשלמה הכפרה עי"ז, אין שום זכות להכהן עוד בזה, וכמו שהחקירה אינה חוקרת כלל אם מועלת המחילה לגבי הגזלן, אלא דעיקר הדבר הוא, דהוא מצידו אינו יכול למחול, ומיושבת (קושיא ד') ומיושב בע"ה כל הענין הזה

ודע דיותר ממה שכתבתי כאן, יש לי עוד לכתוב בזה בע"ה, כי בנוגע להענין הזה ביחוד של גזל שנשבע, ובהשבה לכהנים, הראיתי בספרי כי ע"י יסודי דברים אלה [שהבאנו פה] בצירוף עוד איזה כללים, יש ליישב גם הסתירה שיש בדברי רבא, כי שם בב"ק (דף ק"ה ע"ב) לענין הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח כו', איתא שם דרבא בעי נשבע עליו מהו, ויש מזה סתירה לדבריו גופא (בדף ק"י ע"ב) במה שרבא מסתפק שם אם כהנים בגזל הגר יורשים הוי או מקבלי מתנות הוי, למנ"מ כגון שגזל חמץ כו', ועיי"ש ברא"ש וביש"ש ובמל"מ (פ"ג מהל' גזילה ה"ה), ומה שמביא שם החקירה דאולי חיוב ההשבה לכהנים בגוזל מן הגר, הוא גם אם מת קודם שנשבע, לבד שהמל"מ בעצמו דחה זאת, כפי שכתבתי מובן דהוא דבר שא"א, אחרי דכל עקר חיוב הנתינה לכהנים הוא רק כשהודה אחר מיתת הגר, וא"כ וודאי דהוא רק אחרי שנשבע, ודרכתי שם בע"ה בזה דרך חדש, ואכמ"ל. וכן הי' ראוי להאריך בכמה פרטים בענין מחילה, כי יש עניינים שהם קרובים מאד להענין שדברנו, ויש להם התייחסות פנימי, ויש גם עניינים כאלה שהם מתאחדים [עם הענין שאנו עסוקים בו], רק מצד שם מחילה, וכמו הבאור שיש לבאר עפי"ז דברי הירו' (פ"ו דתרומות ה"א), דאיתא שם מחל ואח"כ אכל תפלוגתא דר"י ורשב"ל, והענין הזה מתאחד ומתייחס גם ביחס פנימי [לבד אשר גם כל החקירה שם במחילה היא קרובה לזה], דגם שם נגעו בענין מחילה בגזל, דמה דמסיים שם ר' יונה כך הי' משיב רשב"ל לר' יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והא תנינן גנב תרומת הקדש כו', בדברים אלה מעורב גם ענין של מחילה בגזל שנשבע, וכפי הנראה החליט דלא מצי מחיל, עייש"ה בפ"מ

וכן בכלל מחילה יש כמה וכמה חקירות שיש לבררן עפ"י חלוקות המטרה של נתינה, כמו לענין מתנות כהונה אם שייך מחילה, עי' פר"ח ביו"ד (סי' ס"א סקמ"ג) מש"כ דע שאעפ"י שהכהן אם מחלם לבעלים או אם הבעלים נתנו להם ע"מ להחזיר, בדיעבד הוי מחילה ויצא ידי נתינה כו', ועי' מח"א הל' זכי' ומתנה (סוף סימן ט) שחולק עליו, ויש כמה מקומות בירו' שנוגעים לזה, לבד ד' הירו' שהפ"ח בעצמו מזכיר ואכ"מ. וכן לענין החקירה אם המחילה ממלאת הנתינה שתחשב כאלו עשה מעשה, כתבתי ג"כ דבמקום דתשלומין פוטר ממלקות, והוא עקר הנתינה, דהחיוב הראשון בדמות דיוקנו בא על חיוב ממון, ובמקום שמשלם ממון אינו חייב עוד מלקות, וע"כ יכולה המחילה למלאות פעולה זו ג"כ, ומשו"ה הגוזל את חבירו פחות מש"פ, הגם דיש איסור בזה, וגם הח"ש נכלל בהל"ת דלא תגזול, [בספרי