אורים גדולים כ

וריה"ג יסבור דיש בהשבה זו רק מטרת הקבלה, וע"כ גם משפט הזכות של שלו מסיר החיוב, וע"כ הקשו מכלל דריה"ג סבר אפילו לנפשי' נמי מצי מחיל אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכא משכחת לה, דכיון דמשפט הזכות של שלו מסיר ג"כ החיוב, ובגר [בזה"ב] יש תמיד להגזלן בהגזילה משפט הזכות של שלו עפ"י חוקי הזכי', וא"כ מדוע זה יתן, וע"ז מסיימו דרבא אליבא דריה"ג אומר, דהשבת הגזל איירי רק כשגזל את הנר שנשבע לו ומת הנר והודה לאחר מיתה, דבעדנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים, משום דמפשטות הקרא י"ל דקאי רק באופן זה, וכמו שאה"כ המושב לה' לכהן, דמשמע דבעת שבא החיוב של השבה בפועל, אז מאחר שאין לו יורשים ע"כ קנאו השם, ומעת שקנאו השם אז ונתנו לכהנים, אבל אם הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשי', [עיי"ש ברש"י], והסברא הזאת של רבא, מותאמת עם דבריו גופא שאמר שם [דף ק"ד ע"א] כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי' ממונא למרא הו"ל כמ"ד לי' יהי' לי בידך עיי"ש, ואע"ג דשם מסיים דבנשבע לא מהני זאת משום דבעי כפרה, אולם הכא קאי אליבא דריה"ג, וריה"ג אינו סובר בזה כן, והנה מזה דריה"ג מצמצם הך דין של השבה דווקא על אופן שהודה לאחר מיתה, מוכח דסובר דחיוב השבה שבא מצד השבועה הוא לאו בתורת ביטול זכות משפט הזכי', רק בתור הכרעה, וע"כ יש לכוויץ בכל מה דאפשר את המשפט של שלילת הזכי', ומשו"ז יש להעמידו דקאי רק באופן שהודה לאחר מיתת הגר וכשמנת"ל (אות י"א), וא"כ לפי"ז י"ל דלריה"ג נוהג דין זה רק בירושת הגר דנכנס תחת שם זכות כללי, אבל בירושת הבן מהאב דזכות הירושה הוי זכות פרטי דכחו בזה יותר גדול, נגד זכות כזאת אינו עומד חיוב השבה להכריע את הזכות וכמשנ"ת, דשני הספיקות, הספק של חיוב השבה בגר, [אם חיוב השבה הוא דווקא כשהודה אחר מיתתו או גם כשהודה קודם], והספק בחיוב השבה של שאר יורשין, [אם הוא דווקא בירושת הגר או גם בשארי יורשין], שני הספיקות האלה מתאחדים ומתלכדים, ואם נימא דבגר הוי החיוב רק כשהודה אחר מיתתו ממילא בשאר יורשין אינו חייב כלל להוציא, וכיון שכן מיושב קושיא ב' מדוע לא אוקים רבא המתני' כריה"ג, דמיירי כשהודה אחר מיתת האב, אחרי דביורשים טבעיים אינו מפקיע חיוב ההשבה את זכות הירושה כלל לריה"ג, וקושיא א' ביסוד ההבדל, כבר נתיישבה, דהראינו דיש מקום לחלק ביניהם, וכמשנ"ת (באות זה), ועתה נלך הלאה ליישב יתר הקושיות, וביחוד קושיא ג' שהיא בדברי הרמב"ם, ואומר: יו

יד בנוגע להחילוק הזה אשר רבא מחדש בין הודה לאחר מיתת הגר להודה קודם מיתת הגר, נוכל לומר, אם כי אחת דבר בכ"ז שתים זו שמענו, והוא כי אם אמנם דהוא מחדש החילוק הזה רק אליבא דריה"ג, בכ"ז יש להוכיח מדבריו דיש מציאות לחלקו גם אליבא דכו"ע ולדינא, ורק דההבדל יהי' דלריה"ג משמש החילוק הזה גם לענין עצם חיוב השבה, ולר"ע יפעל החילוק הזה רק לענין הפרט של השבה לכהנים, דבעצם חיוב השבה אין שום נ"מ לדידי' בין הודה אחר מיתת הגר להודה מקודם, ורק לענין השבה לכהנים יהי' גם לדידי' נ"מ, דאם הודה אחר מיתת הגר אז יש להשיב לכהנים, אבל אם הודה מקודם, יש לו להשיב ולא רק לכהנים, דעקר החיוב הוא שיוציא מידו, וממילא יכול לתת גם לארנקי של צדקה, דהנה הך קרא של גר כולל שני דברים, א) עצם חיוב ההשבה, ב) הפרט למי, היינו שיש להשיב רק לכהנים, והשני פרטים האלה הם מכוונים לעומת השתי פעולות שנכלל בנתינה, היציאה מיד הנותן וההגעה ליד המקבל, בנוגע להיציאה כולל הך קרא דיש עליו חיוב להוציא, ובנוגע לההגעה למי יגיע, כולל הך קרא דההגעה, היינו הקבלה הוא ע"י הכהנים דהם הם המקבלים בזה, והנה באמת אינם תלוים זב"ז, דלומר דמיד שיש חיוב עליו שיוציא, ממילא צריך להיות ההגעה לכהנים, דהם שני דברים בפ"ע, ומשני סבות שונות, חיוב הנתינה הוא מצד השבועה, ולכהנים היא ענין בפ"ע שהתורה אמרה שיתן לכהנים, ולפי"ז י"ל דעקר מחלוקת של ריה"ג ור"ע, הוא רק בענין חיוב הנתינה, ושלכהנים הוא ענין בפ"ע, שהתורה אמרה שיתן לכהנים, ולפי"ז י"ל דעקר מחלוקת של ריה"ג ור"ע הוא רק בענין חיוב הנתינה ולאחר השבועה, דריה"ג סובר שהחיוב אינו אלים כ"כ לבטל כל זכות, והוא רק בתור מכריע נגד זכות כללי, ור"ע סובר דחיוב השבה אלים כ"כ, עד כי הוא מבטל כל זכות וגם זכות הפרטי של ירושה, אבל בנוגע להשבה לכהנים, מודה גם ר"ע דהוא רק כשהודה אחר מיתת הגר, דהקרא של המושב לה' לכהן, קאי כשהודה אחר מיתת הגר, ובאמת י"ל דהתאלמות של חיוב השבה אחר שנשבע, נובעת עוד מפרשה ראשונה, דשם מבואר חיוב קרן וחומש ואשם, ואשר מזה מוכח דההשבה מקושרת עם כפרה, ע"כ יש מזה לראות התאלמות של ההשבה אחר שנשבע, ופליגי ר"ע וריה"ג עד היכן מגעת התאלמות של חיוב השבה, דר"ע סובר דחיוב השבה אלים כ"כ, עד כי היא מבטלת כל זכות שיש להגזלן בזה משום זכות פרטי, וריה"ג סובר דהחיוב מכריע רק את הזכות הכללי, אבל אינו מבטל גם את הזכות הכללי, ומה גם זכות פרטי, אבל בעקר הקרא דחיוב השבה לכהנים, מודה גם ר"ע דהקרא של המושב לה' לכהן קאי רק אחר שמת, דבפרט של ההשבה לכהנים, וודאי דאין להרחיבו יותר מההכרח אחרי דהוא ענין חדש, וכיון דפשטות הקרא משמע דקאי רק כשהודה אחר מיתת הנר, אין להרחיבו יותר שנימא דכמ"כ גם אם הודה מקודם יש לו להשיב לכהנים, ומחלוקת דר"ע וריה"ג הוא רק בפרט דנתינה והוצאה מידו, וי"ל דמקורה עוד מהפרשה הראשונה, דמשם נובע החיוב מההשבה והתאלמותו, וכמו שבכל הסוגיא