אורים גדולים יט

ההתרשמות משום הצער, או משום הנמשך בכדי שלא יהי' אצלו, לא תועיל המחילה, אבל עצם פעולת הנתינה י"ל דהמחילה הוי ג"כ מעשה והוי כמו שנותן לו והוא משיב לו, וביותר כפי שכתבתי בספרי דכל חלק וחלק מחלקי הפעולות האלה ג"כ מתפרקים לחלקים חלקים, כמו בעצם פעולת הנתינה והקבלה יש חלק המעשה והרצון, דשניהם פועלים עצם המעשה וגם רוצים בזה, אחרי שהם בעצמם פועלים זאת, [ועל אדני יסודי חלק זה נוסדה החקירה, אם נתינה בע"כ שמה נתינה או לא, דאחרי דבכל פעולה יש גם רצון, וע"כ יש חקירה במקום שנחסר הרצון], וכתבתי דבמקום שהעקר בתשלומין הוא הפעולות י"ל דהעקר הוא גם הרצון, וע"י מחילה י"ל דמשתלם גם חלק זה דהוא רוצה לתת, אלא שמוחלו ומצייר כאלו קבל במעשה

ולפי"ז יצא לנו דבר חדש, דגם במקום אשר הפעולה המטרותיית היא הנתינה, ורק חלק הפעולה, [ולא הנמשך וההתרשמות], שם יש להתמלאות גם חלק זה ע"י מחילה, ויש לפעמים אשר הקפידא תהי' בעצם המעשה והפעולה, וכמו שמצינו לענין הפרשת תו"מ דיש קפידא בעצם הפרשה, כן י"ל דתהי' קפידא בעצם הנתינה, בשגם במקום דיש מצוה בהנתינה לא רחוק לומר דהמצוה היא בעצם הפעולה, וממילא תועיל שם מחילה

והנה מדברינו אלה מובן, דיש לסתור התולדה שיצתה מההיקש השני שנוסד להוליד את התולדה הזאת כל נתינה שמחילה מועלת [לפוטרו מההשבה] מועלת גם זכות הירושה, דחילה של התולדה הזאת היא על הקדמה זו, כי מחילה מועלת בנתינה כזאת שמטרתה [מטרת חיובה] היא הקבלה, וההקדמה הזאת התאמתה רק בעת שחשבנו דאין אופן לומר שהמחילה תמלא מטרת הנתינה, וע"כ במקום שהנתינה היא המטרה, ממילא אינה מועלת מחילה, אבל כפי שכתבנו עתה דיש אופן לומר דמחילה היא גם מטרת הנתינה, [במקום שחלק הפעולה לבד הוי המטרה], א"כ אין עוד לכלול לכלל כולל דבמקום אשר מחילה מועלת, מועלת גם זכות ירושה, דהלא מחילה תוכל למצער למלא את מטרת הנתינה בנוגע לחלק הפעולה והמעשה, אבל משפט זכות הירושה יכול למלאות רק את פעולת הקבלה ולא חלק הנתינה גם בנוגע למעשה, דהא הכא ליכא שום מעשה, וביותר אם נימא דהעקר בהמעשה הוא הרצון וע"י מחילה מתמלא הרצון, א"כ וודאי דביורש לא שייך זה

ב) במחילה בשארי גזל שנשבע

בפרט זה אם מהני מחילה בשאר גזל שנשבע, באמת אין לחלק בזה בין גר לשאר גזל, דאם מהני מחילת הנגזל בכל גזל, וודאי דמהני גם מחילת הגר, וכל ההבדל שמצינו בגר, הוא רק אחר שמת דנתייחדו לו יורשים חדשים

עתה נשוב לבאר את הסוגיא הנ"ל ולהראות כי עפ"י דברינו שדברנו מיושב בע"ה כל הענין הזה, וכל הקושיות שהקשינו (אות ה'.) הן בטילות ומבוטלות

יג) הנה עפ"י דברינו שדברנו בענין זה עתה, יש לדעת אשר כל החקירה בהסוגיא הזאת אם יש לחלק בין מחילה דנפשי' למחילה של אחרים [היינו מחילת הנגזל], אין יסודה בכחה של מחילה, אלא עקרה היא במטרת התשלומין והנתינה [של הגזלן אחרי שנשבע], דכל עוד שנחליט דאין לומר דחלק של הפעולה בעצמה יחשב למטרה, אז וודאי דהן קשורין ואגודין זב"ז, [מחילה דנפשי' עם מחילה דאחרים], וכפי תוצאות השני היקשים שהבאנו (אות ד'), ואם נימא דיש מקום לומר דפעולת הנתינה בעצמה תחשב למטרה, אז יש לחלק בין מחילה דנפשי' דהוא מצד משפט הזכות שיש לו, ובין מחילת הנגזל, דמחילת הנגזל ממלאת מטרת פעולת הנתינה מצד חלק המעשה, ומשפט הזכות אינו ממלא מאומה ממטרת פעולת הנתינה וכנ"ל, ולזה המקשן שחשב דשתי המחילות מתייחסות בדינן זל"ז, הוא משום דחשב דסתם נתינה הוא משום ההתרשמות או משום הנמשך, ובאופן זה אין לחלק ביניהם, וכן ר' יוחנן דאמר ל"ק הא ריה"ג הא ר"ע, ומסיים לריה"ג ל"ש לנפשי' ל"ש לאחרים מצי מחיל, ולר"ע ל"ש לאחרים ול"ש לנפשי' לא מצי מחיל, הוא ג"כ משום דהוא סובר דאין לחשוב בנתינה את עצם הפעולה למטרה, וע"כ ממילא תליין זב"ז, ורב ששת הוא דחדית דלריה"ג יש לחלק בין לאחרים ובין לנפשי', והיינו דריה"ג יסבור דעצם הנתינה בזה הוי המטרה, ואחרי שנשבע אז הוא מצידו מחוייב לתת, וצריך להשתדל לקיים גם פעולת הנתינה, וע"כ מחילה ממלאת חוב זה, דהיא ממלאת חלק המעשה גם של הנתינה, וממילא משפט הירושה אינו יכול למלאות חלק של הפעולה מנתינה, בעת שהנתינה הוית פעולה מטרותיית מצד עצם הפעולה, ונימא דמה דהכא אומר ריה"ג כי זכה הלה במה שבידו הוא מצד דהזקיפה במלוה הוי כמחילה, דהחקירה הזאת אם הזקיפה במלוה הוי כמחילה, היא חקירה אשר בענייני מחילה יסודה, אם כח המחילה מתפשט גם ע"ז, עד כי גם הזקיפה עליו במלוה נחשבת כמחילה או לא, דיש בחקירה זו נקודה הנוטית, [כבכל חקירות וספיקות שמגדרם הוא שיהי' בהם נקודה הנוטית], דיש סברא לומר דלא הוית כמחילה, וכמ"כ יש מקום לומר דהוי כמחילה, ואולם רבא חדית דר"ע מחלק במחילה בין לנפשי' ובין לאחרים, ונימא דהזקיפה לא הוי כמחילה, וע"כ סובבת הכא המחלוקת דריה"ג ור"ע על ענין זה של מחילה לנפשי' דהוא משפט הזכות של שלו אם מסיר החיוב, דר"ע סובר דאינו מסיר, הגם דמחילה מסרת החיוב, משום דר"ע יסבור דבהשבת הגזל שלאחר שנשבע, הנתינה הוי פעולה המטרותיית מצד עצם הנתינה, וע"כ מחילה מועלת ומשפט הזכות אינו מועיל,