אורים גדולים קצב

שיש בה סימנים, והא שכתב דבמציאה נאמן אדם לומר דאלו כליו של פלוני דכיון דל"ל הנאה מיניה לא חיישינן דמשקר, י"ל דכוונתו הוא במקום דאין לחוש מצד בעל האבידה, וכמו באבידה שאין בה סימנים, ובכ"ז בעדים יש להשיב, דאז יש להשיב [בזה"ב] גם בע"א שמכירה בטביעת עין, דעיקר כוונת הר"ן שם, הוא רק להביא ראיה דסמכינן על טביעת עין במקום שאין לחושדו עייש"ה, וי"ל עוד דכוונתו הוא במקום דיש עוד ע"א, והעיקר רוצה רק להראות דסמכינן על טביעת עין, והגם דהי' יכול לצייר זאת גם מכל העדאות שבעולם, כמו מהריגת נפש, וכמו דאיתא בגמ', ורק מצד דאיירי שם בענייני החזרת ממון, ע"כ אמר זאת לענין אבידה. איך שיהי' כל יסוד הבנין החדש שחדשו דע"א באבידה הי' מהני [בזה"ב], נוסד על דברי הר"ן הנ"ל, ובאמת אין שום ראיה מדברי הר"ן, ובהתרועע היסוד נפל כל הבנין, אם כי באמת יש מקום לחזק ולומר דהר"ן יסבור דע"א הי' מועיל, דלהני דסוברים דע"א בממון ובדבר שבערוה שווים, ומדברי הר"ן משמע דסובר דדבר שבערוה במקום דלא אתחזיק איסורא ג"כ מועיל ע"א, עיי"ה בקידושין בפ' האומר בהמתני' דהאומר קדשתי את בתי וכו', כתב שם הר"ן וז"ל, ואעפ"י שאין דבר שבערוה פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך כו' התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן, אמנם באמת אין מכאן ראיה, דהא בגיטין פ' האומר התקבל גט וכו' שם (דף ס"ד) דמביאין שם המימרא של האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה הוכיח שם הר"ן דהאיסור הוא משום קנס, וכתב שם תוך דבריו וז"ל, ואי לאו משום קנסא בלחוד האיך מותר בעדות עד אחד הו"ל דבר שבערוה ואינו פחות משנים אע"ג דלא אתחזיק אסורא כו', הרי דכתב להדיא דאפי' במקום דליכא חזקה בעינן ב' עדים, ואולי נימא משום דהכא לכה"פ הוי אקבע איסורא, ובגוף הענין של ע"א בדבר שבערוה במקום דלא אתחזיק איסורא, וגם בדבר שבממון במקום דליכא חזקה בכלל ובאבידה [בזה"ב] בפרט, יש הרבה להאריך בזה, ויש להעיר מכמה וכמה מקומות בש"ס ופוסקים, וגם האחרונים האריכו בזה, ובספרי ביררתים בארוכה, ופה אציין רק איזה מהמקומות העקרים הנוגעים לזה, עיי"ה קדושין (ס"ג ע"ב) גבי קדשתי את בתי ואינו יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי נאמן, ועיי"ש בירושלמי ואין למדין ממנה דבר אחר אחת משדותי מכרתי ואינו יודע למי מכרתי, ועי' בחו"מ (סוף סי' רכ"ב) ברמ"א ובאחרונים שם, ועי' עוד בקדושין (ע"ג ע"ב) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, ועיי"ש ברש"י ובתו', ועי' בר"ן שהאריך בזה, ועי' ב"מ (דף ב' ע"ב) וברש"י ובתו', ועי' רמב"ם (פ' כ' מה' מכירה ה"ד) ובמ"מ ובכ"מ, ועי' עוד בקדושין (דף ע"ד ע"א) נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, ועי' חו"מ (סי' קמ"ו ס"ט) לענין חזקה שאין עמה טענה דאינה טענה, דבעינן דווקא ב' עדים, ועי' בנתיבות שם (סק"ט) משכ"ב, ועי' עוד בנתיבות (סי' ר"פ סק"א) ועי' יבמות (ל"ט ע"ב) ועוד שם (צ"ד ע"א) בעד אחד ביבמה מהו, ועי' אה"ע (סי' קנ"ז ס"ב) ועוד שם (סי' קס"ח ס"א) ועי' ב"ב (קס"ז ע"ב) בנ"י וברא"ש, ועי' עוד באה"ע (סי' ל"ז סכ"ב סכ"ג) ובב"ש סק"נ, ועי' עוד באה"ע (סי' ל"ה ס"ט) ושם באבני מלואים (ס"ק י"ב) ועי' בש"ש ש"ו פ"ג, ועי' בתשו' חמדת שלמה חאה"ע (סי' כ"ג) ובתשו' ברית אברהם חחו"מ (סי' ט"ו ט"ז) ובס' דברי חיים חאה"ע דיני קדושין (סי' כ"א) ובחחו"מ דיני אבידה (סי' ה'), ונלאיתי להאריך ולציין עוד. אמנם גם המעט שציינתי יראה המעיין המבוכה שיש בזה, וכפי שבררתי יראה כל אחד דהעיקר הוא דע"א באבידה לא מהני, בשגם דיסוד ראייתם מדברי הר"ן דחיתי כבר, ומה גם דע"א על אבידה וודאי דלא מהני, וא"כ זה וודאי דהעד שמעיד שמצא אינו מועיל לחייב ממון, ואין להעדאה זו של ע"א יתרון משארי העדאות של ע"א, וע"כ מצד זה וודאי דיש מקום לחקירתנו הנ"ל בע"א שמעיד שמצא ובא אחד ותובע מן המוצא והוא מודה במקצת], ונשאר רק מה שיש להרוס את החקירה הנ"ל משום די"ל דבלא"ה יש חיוב שבועה בכה"ג, היינו שבועה להכחיש את העד, דלהני דסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה להכחיש, א"כ ה"נ יש לשבע להכחיש את העד וכמשכ"ל. אמנם כל זה הוא בראשית העיון, אבל אחרי העיון בעומק יש להראות דהכא ליכא שבועה להכחיש את העד, דהנה העד מעיד רק שמצא, ואינו מעיד של מי הוית האבידה, ורק באשר בעל האבידה בא ונותן הסימנים, אז יש לצרף העדאת העד שתועיל מה, אבל בלא הגדת בעל האבידה לא הי' העד מועיל מאומה, וא"כ הוי העדאת העד חצי דבר, והנה גם בהעדאת של שני עדים אם מעידין רק על חצי דבר אין מקבלים עדותם, כמו שדרשו דבר ולא חצי דבר, וחיוב שבועה של ע"א הוא רק במקום אשר מהעדאה כזאת בשנים יש לחייב ממון, וכמ"ש כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ובכה"ג דמעיד על חצי דבר דגם שנים אינם מחייבים ממון, וודאי די"ל דאחד אינו מחייב שבועה

הן אמת די"ל דיסוד זה [דלא מהני לחייב שבועה משום דהוי ח"ד] לא הוי עוד יסוד קיים וברור, וקיומו יתלה באשלי רברבי, דמודעת דבהך משפט של דבר ולא חצי דבר האמור בעדות, יש בזה שיטות שונות, דיש שסוברים דעיקר הכלל הוא שהעדים יראו כמה שהי' בידם לראות, ואז לא מקרי