אורים גדולים יח

זכות של שארי יורשין הוי זכות פרטי, וע"כ י"ל דרק בזכות כללי דהוא חלוש רק שם פועלת השבועה שמחוייב להוציא, אבל ביורשים טבעיים שיש להם זכות פרטי אין בכח השבועה לסבב חיוב ההשבה נגד זכותם הפרטי, וא"כ ממילא מובן דהספק הזה תליא ג"כ בזה, דאם נימא דהשבועה לבד פועלת ומבטלת כל זכותים, ממילא י"ל דמבטלת גם הזכותים הפרטים של יורשים טבעים, אבל אם נימא דהיא פועלת רק בתור הכרעה, א"כ ממילא י"ל דרק לעומת זכות הכללי פועלת ולא נגד זכות פרטי, וכבר נתבאר דגם הספק הראשון בחיוב השבה בגר אם הוא רק באופן שהודה אחר מיתת אביו, תליא ג"כ בזה אם השבועה לבדה פועלת בתור חיוב המבטל כל הזכותים, או שפועלת רק בתור הכרעה, וא"כ מבואר דשני הספיקות בחיוב השבה מתאחדים ומתלכדים ומוצא אחד להם

יא) ובכלל יש לייחס ערך שני הספיקות האלה כשהם לעצמם וגם התייחסותם זל"ז, ביחס ההבדל שכתבתי בספרי שיש בין משפט מובני ומדעי, למשפט חדושי וחוקיי, וכתבתי דבכלל יש שני הבדלים ראשים ביניהם, א) הבדל מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימי, ב) הבדל מהתפשטות להתצמצמות חיצוניי. ביאור הדבר

א) הבדל מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימיי

כל משפט מובני ומדעי הנאמר בתורה באשר שהוא מובני ומדעי אין לכווצו ולהגבילו על תנאים ידועים ולהמעיט מציאותו, אלא שיש להרחיבו בכל מה שאפשר, כל מה שיש רק להכניס תחת משפט זה כפי חובת הלמודים יש להכניס ולהגדיל מציאותו ולהרחיב אפשרותו, וכל ענין חידושיי וחוקיי יש לכווצו ולהגבילו באיזה הגבלות שאפשר להגבילו רק בכדי להמעיט אופן מציאותו, נמצא דההבדל בין שני המשפטים האלה מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימיי, דהמובני מתרחב בעצמותו ובפנימיותו, והחוקיי מתכווץ בעצמותו ומתמעט מציאותו ע"י ההגבלות שנופל

ב) הבדל מהתפשטות להתצמצמות זריי וחיצוניי

כל משפט מובני ומדעי יש לפושטו גם על משפטים אחדים המתדמים בתכונתם אל המשפט הזה אשר כפי המדות המקובלות מתדמים ומשתווים, אבל משפט חידושיי וחוקיי יש לצמצמו ולכבוש את התפשטותו שלא יתפשט על משפטים אחרים וכהכלל הנודע אין לך בו אלא חידושו, וא"כ ההבדל הזה מהתפשטות להתצמצמות זריי וחיצוניי, דהמובני מתפשט גם על משפטים אחרים, והחוקיי מתצמצם בזה, ושני ההבדלים האלה ממקום אחד יוצאים ומתייחסים זל"ז וטעם אחד להם כמובן מעצמו, דהעקר הוא דהמובני יש להרחיבו בנוגע אל מציאותו גופא, וכ"כ יש לפשטו בנוגע לענינים אחרים הדומים לו, והחוקיי יש לכווצו בנוגע אליו, וכ"כ יש לצמצמו בנוגע לענינים אחרים דחד טעמא אית להו, וההבדלים האלה הם מקור ושורש של כל ההבדלים הפרטיים שנמצאו בין שני מיני המשפטים האלה, ועל פיהם מתבארים כמה דברים תמוהים שיש בענינים אלה

עתה יש לנו לראות דגם הספיקות הנ"ל והתייחסותם זל"ז הוא ממש ענין של שני ההבדלים האלה והתייחסותם זל"ז, דהספק הראשון הוא מיסוד ההבדל מהתרחבות להתכווצות עצמיי ופנימיי, והוא אם יש להרחיב מציאותו ולומר דאיירי גם בהודה קודם מיתה, או שיש לכווצו ולהגבילו דאיירי דווקא באופן שהודה אחר מיתה, והספק השני הוא ביסוד ההבדל מהתפשטות להתצמצמות חיצוניי, דגם הכא הוי הספק אם הדין הזה מתפשט גם בשארי יורשים או שהוא מתצמצם רק בדין זה של גר ולא בשארי יורשים, וכמעט דגם הכא יש ליחס ענין ספק זה לחידוש, דכל משפט מה שמתגבל יותר בהגבלות הוי ענין חידוש, וע"כ אם נימא דאיירי דווקא בהודה אחר מיתת אביו ממילא מתייחס ביחס חידוש ואינו מתפשט לשארי מקומות, אבל אם נימא דאיירי גם בהודה קודם מיתת אביו הוא אינו בגדר חידוש, וממילא מתפשט גם לשארי משפטים, [דשם כתבתי דהגבול דמחידוש למובני הוא אינו גבול ברור, וע"כ יש לפעמים לדעת ידיעה המתייחסת למן המאוחר אל הקודם, דמן ההגבלות יש לדעת אם הוא חידוש ונוהג כל דיני חידוש בואו לא, והדברים ארוכים מאד], עכ"פ נתבאר באור של שני הספיקות האלה

יב) ועתה נבא לבאר השני ספיקות בדין מחילה

א) בגר [בזה"ב

] אם גזל את הגר ונשבע אם מהני מחילה, והנה כבר כתבנו דיש מקום לומר דתליא אם הנתינה הוי הפעולה המטרותיית או הקבלה, דהמחילה יכולה למלאות מטרת הקבלה ולא מטרת הנתינה, וע"כ במקום שהקבלה הוי הפעולה המטרותיית י"ל דמועלת מחילה, ובמקום דהנתינה הוית המטרה אינה מועלת מחילה, ואולם אחרי הישוב ראיתי דיש עוד לדבר בזה, דיש מקום לומר דהמחילה תמלא גם פעולת הנתינה, דכבר כתבתי דבכל פעולה יש שלשה חלקים ראשים, הפעולה והנמשך וההתרשמות (פ"ב אות ב'),: וחנה מה שכתבנו דהמחילה יכולה למלאות פעולת הקבלה ולא פעולת הנתינה, דברנו רק מחלק ההתרשמות באשר ברוב פעולות הנתינה הוו המטרות חלק ההתרשמות, ואולם לדעתי במקום שיצוייר אשר הנתינה תבא למטרת הפעולה בעצמה, שם י"ל דהמחילה תמלא גם את הנתינה, דזה וודאי דבמקום דתכלית הנתינה הוא משום