אורים גדולים קפט

דסימנין חשובין מדאו', וא"כ אחרי דכל חד מינייחו אמר סימנין שהן חשובין וראוין לסמוך עליהם בשל תורה אין כח בע"א להכריע, הרי דאינו בא בטענה מצד דע"א לא הוי בירור המועיל, אלא כיון דכל חד מינייהו אסר סימנין שהן חשובין וראוין לסמוך עליהם בשל תורה, רק מצד זה הכריע דאי אפשר אשר ע"א יכריע בעת שיש להשני סימנין שהן כב' עדים, וכ"ז רק אם נימא סימנין דאורייתא, אבל אם נימא סימנין דרבנן והיינו דבאמת סימנין לא הוו כב' עדים, ורק דרבנן תיקנו בזה תקנתא, ממילא יש מקום לומר דגם ע"א יכריע, דיש לומר דמועיל ע"א, דאחרי דתקנו איזה תקנות באבידה להוציא אבידה בענייני דיני בירורים משאר דיני ממונות, א"כ י"ל דגם ע"א מועיל, ויכול להכריע את בעל הסימנין כמו בעל ב' עדים דמכריע לע"א, וברור דכוונתו הוא כן, א"כ מוכח שפירשו הכוונה של ע"א כמאן דליתא דמי דע"א אינו יכול להכריע אז הסימנים, וכן משמע מדברי תשובת מיימוני השייכות לספר משפטים (סי' ו') שכתב וז"ל אדוני שאל לפר"ת דסבירא ליה דכל מי שהעד מסייעו נוטל בלא שבועה, אמאי אסר בפ' אלו מציאות סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח, הו"ל למימר דכל מי שהעד מסייעו נוטל, אמינא שכלל ר"ת אינו שייך הכא [כצ"ל] דכי אתא ע"א נמי כמאן דליתא דמי, דהוו להו סימנים של זה כמו עדים, ולזה שכנגדו הוו סימנין וע"א כנ' עדים [כצ"ל] ולהכי יניח, דתרי כתלת ותלת כתרי, מיהו היכא דאיכא עדים ממש וסימנין, סימנים במקום עדים כמאן דלתנייהו דמי כו', וכל דבריו הם חסרים ביאור, ואין להם שום מובן. אמנם כפי שהגהתי ברור דכוונתו הוא כן, שהקשה לו כיון דבכ"מ עד מסייע פיטר משבועה [לשיטת ר"ת], יש מקום גם הכא לדון דבעל העד יטול את החפץ, דהלא כל ע"א בדיני ממונות בא או לגלול שבועה על המוחזק, ושיופטר על ידי השבועה מלתת את התביעה שהתובע תובע ממנו, או שהעד בא לסייעו להתובע שיטול מהנתבע מה שתובע ממנו, והנה הכא אין לומר דהאחר [בעל הסימנין לחוד] ישבע להכחיש את העד, דל"ל לשבע כיון דגם אחר השבועה לא יתנו לו, דאחר השבועה שיבטל העד של השני יהי' כמו השני ויהיה הדין דיניח, וא"כ לאיזה צורך ישבע [ועי' חו"מ (סי' רס"ז סעיף יוד ובש"ך ס"ק ט') דהעיקר הוא דלא כהרא"ש], וכיון שכן הרי יש לדון להיפוך, דהעד יהי' לבעל הסימנין והעד, בכלל עד המסייע ויטול בלא שבועה, זהו תוכן קושיתו, וע"ז משני דהכא לא שייך הכלל הזה, דהעד הזה לא מחשב כעד מיוחד ורק כמו שהביא שלשה עדים, דבזה אינו מכריע את בעל השני עדים דתרי כתלת ותלת כתרי, ואי דלפי זה יקשה דמדוע מכריעין עדים לסימנין, וע"ז מסיים דבכ"ז היכא דאיכא עדים ממש וסימנים סימנים במקום עדים כמאן דליתנייהו דמי וכמשכ"ל, הרי דמצינו שפירש ג"כ הכוונה כנ"ל, וממילא י"ל דאין מכאן ראיה דלכתחילה אינו מועיל עד אחד, בכ"ז פשטות הגמ' והסברא הישרה מכרעת דמכאן מוכח דע"א אינו מועיל גם מתחילה, וכן משמע מפשטות הגמ' דשבועות (דף ל"ב ע"ב) שחתרו שם למצוא אופן דע"א יתחייב בקרבן שבועה בשה"ע משום שהיה מועיל בעדותו לממון עיי"ש, ואם נימא דבאבידה מועיל ע"א א"כ הרי מצינו אופן שע"א מועיל בעדותו לממון, וכן יש קצת סמך לזה מהא דבב"מ (דף ד' ע"א) דאמרו שם, אלא פריך הכי מה להצד השוה שבחן שכן אינן בתורת הזמה, והיינו דע"א אינו בהזמה, ואם נימא דמשכחת אופן שהעד יחייב ממון [גם בלא הסברא דמחויב שבועה ואינו יכיל לשבע, דבכה"ג י"ל דלא שייך הזמה משום דתחילת עדותו לא היתה לממון והארכתי שם בזה] בכה"ג באבידה, א"כ יש אופן דעד אחד יתחייב בהזמה, והגם דיש לדחות הראיות האלה, בכ"ז יותר נראה דהעיקר הוא דע"א באבידה לא מהני וכנ"ל

ה) ובאמת אתרי העיון יש לראות, דגם הסברא הישרה תעמוד לימין דברינו ותעיד ג"כ דהעיקר היא דע"א באבידה לא הי' מהני, דלבד שיש שסוברים דגם בנחסרה פעולת היציאה כ"ז בעינן ב' עדים והוי כמו לשנות, דמודעת דרבו הסוברים דבממון גם שלא במקום חזקה בעינן ג"כ ב' עדים, אמנם גם לבד זה יש לברר דהעיקר הוא דע"א באבידה לא הי' מהני, היינו גם אם נימא דהעיקר הוא דבממון שלא במקום חזקה לא בעינן ב' עדים, בכ"ז באבידה לא היה מהני ע"א, דבאמת י"ל דבאבידה לא מקרי כלל שלא במקום חזקה, אלא דבאבידה הוי ג"כ במקום חזקה, ולא עוד די"ל דבאבידה מקרי במקום חזקה, הן מצד המוצא [דעי"ז שמקבלין עדותו מוציאין מהמוצא] והן מצד חשש של בעל האבידה האמיתי. דהנה החקירה בכל השבת אבידה [בזה"ב] [בעת שאחד מצא אבידה ואחד בא לבקשה מידו עפ"י איזה בירור שאומר שהיא שלו, ואנו חוקרים אם ישיבנה לו או שתשאר עוד תחת יד המוצא] סובבת על שלשה מיני אנשים, שיש בזה שלשה אנשים שהם הנושאים העקרים אשר עליהם תסוב תמיד החקירה מהשבת אבידה [בזה"ב]. א) המוצא, ב) המבקש האבידה, ג) בעל האבידה. ביאור הדבר, אחד מצא אבידה ובא אחד לבקש ממנו שישיבנה לו מצד כי נאבדה ממנו ומברר באיזה בירור, והיו חוקרין אם יש לו להשיב או לא, החקירה היא כן, אם היתה נשארת תחת יד המוצא [בזה"ב] לחלוטין, או שהיה לו להשיבנה עתה להמבקש הזה, או שלא ישיבנה ולא יחליטנה עוד, אלא שהיתה מונחת עוד תחת יד המוצא [בזה"ב], כי אולי יש איש אחר שהוא הבעל האבידה האמיתי, וההכרעה