אורים גדולים קפח

ג) הן אמת דיש עוד מקום להראות השתוותם והתיחסותם של שני מיני ההעדאות האלה, [של ע"א באבידה וע"א על אבידה], דהנה בספרי נסיתי לצדד ולהפך בזכות הסוברים דע"א באבידה מהני, ולהסביר דבריהם עפי"ז, עפ"י הכלל שכללתי בענין נאמנות דב' עדים וע"א, שכתבתי דלשנות בעינן ב' עדים ולברר סגי בע"א (באור לעקר ו') והנה ענין לשנות בקניינים [היינו בממון ובחפצים ובכלל הוא בנכסים ורכוש] הוא ביחס הרשויות, דבזה שנשתנה מהם הרשות ונעתקו מרשותם הקודם נקרא בהם שינוי, וההעדאה שבאה ביחס הרשויות להעיד שיש להם להשתנות מרשותם ההוה, העדאה הזאת נקראת לשנות. והנה שם הראיתי דבענייני רשויות של הקנינים והעתקתן ורשותן יש שלש מדרגות. א) יציאה, ב) הכנסה, ג) העתקה, באור הדבר, א) יציאה, הוא שהחפץ נפקע ויוצא מרשות בעליו בעת שאינו מתחלף עוד לרשות אחרת כמו הפקר, יאוש, אסורי הנאה, דכל אלה הם ענייני הפקעות ויציאות בעוד שלא יחקר אודות הכנסתן לרשות אחרת. ב) הכנסה, זכי' מהפקר ומיאוש דהחפצים היו הפקר ונכנסו לרשות אחרת, ואם יש בזה איזה חקירה, תסוב החקירה באיזה אופן נכנסים לרשות הבעלים. ג) העתקה, שהחפץ נעתק מרשות לרשות ויש בזה שתי הפעולות ביחד, פעולת היציאה עם פעולת ההכנסה ביחד, והשלש מדרגות האלה הן חלקים ראשים אצלי בספרי [וע"ל בפרק א'] ומכילים שם חלק גדול מספרי, ובכלל חלקתי השלש מדרגות אלה לשני חלקים ראשים. א) שינוי משני הצדדים. ב) שינוי מצד אחד. ההעתקה הוא שינוי גמור משני הצדדים, דהחפץ נעתק מרשות לרשות, ואולם היציאה וההכנסה הם רק שינוי בחד צד, דביציאה נשתנה החפץ מרשות להעדר רשות, ובהכנסה מהעדר רשות לרשות, ועל פי זה כתבתי כן דההעדאה שבאה על העתקת הממון או החפץ, כי מעידים על אחד לחייבו ממון או שיחזיר איזה חפץ נקראת ההעדאה העדאה לשנות, וע"כ בעינן ב' עדים. ואמנם העדאה שהיא באה לשנות בחד צד להוציא או להכניס, יש לספק אם העדאה כזאת מקרי לשנות או לברר, ואם נימא דנקראת לשנות בעינן ב' עדים, ואם נימא דנקראת לברר סגי בע"א, ועפי"ז כתבתי דלהסוברים דבאבידה סגי בע"א הוא משום דסוברים דזה לא מקרי לשנות ורק לברר, דלשנות הוי שינוי גמור משני הצדדים, היינו מרשות לרשות, ואם נימא כן, ממילא יש לומר דגם לענין חקירתינו בע"א על אבידה, מהני ג"כ ע"א, דגם בזה הוי רק שינוי מצד אחד, הרי דהראינו דיש אופן להראות כי יש ביניהם יחס והשתוות בין ע"א באבידה ובין ע"א על אבידה. אמנם באמת זה בורכא, וברור הדבר דאין ביניהם שום דמיון, וגם אם נימא אשר ע"א באבידה היה מהני, בכ"ז על אבידה לא הי' מהני ע"א, דנעלה הדבר מכל ספק דגם אם יש מקום לחלק בהעדאה בין שינוי משני הצדדים לשינוי מצד אחד ולומר דרק בשינוין משני הצדדים [היינו בהעתקה] נקרא לשנות ובעינן ב' עדים, אבל בשינוי מצד אחד, לא נקרא לשנות וסגי בע"א, ברור דההבדל יכול להיות רק אם נחסר הצד של היציאה וכמו בע"א באבידה, אבל לא בנחסר הצד של הכנסה, דגם בפעולת ההעתקה העיקר הוא הצד של היציאה ולא צד ההכנסה, ואין שום נ"מ אם יש צד ההכנסה או לא, והלא דברים ק"ו ומה במקום שיש צד ההכנסה, שהתובע עומד וצווח דהוי שלו, בכל זה היו צריכין רק ב' עדים להוציא מהנתבע, א"כ כיש במקום דליכא שום איש לנגד לדברי הנתבע, דלא היו מוציאין מידו בפחות מב' עדים, וע"כ ברור דעל אבידה לא היה סגי בע"א גם אם נימא דע"א באבידה הי' מהני

ד) ועוד דיותר נראה דהעיקר הוא דגם באבידה לא הי' מהני ע"א, ובעינן דווקא ב' עדים, דכן משמע מפשטות הגמ' בב"מ (דף כ"ח ע"א) דאיתא שם סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח, דמוכח דע"א אינו מועיל כלל באבידה, דאל"כ נימא דע"א מכריע, הן אמת דמכאן ליכא ראי' מוכרחת, די"ל דהכוונה היא כן, דכיון דסימנין הוי כשני עדים, א"כ העד אינו מעלה ואינו מוסיף כלל דתרי כמאה, ואם יהיה לאחד שני עדים ולהשני שלשה, לא יהיה לבעל השלשה שום יתרון, [ובכ"ז שני עדים מכריעים סימנים, דעדים עדיפא יותר דהוי בירור החלטי ותכליתי (באור ללמוד ט'), וסימנים הוו כעדים ולא עדים ממש, אבל ע"א אינו יכול להכריע מאומה נגד סימנים אי נימא דהוי דאורייתא], וכפי הנראה יש איזה מהראשונים שפירשו כן כוונת דבריהם הנ"ל. דהנה שם בש"מ מדקדק מדוע נקט רבא הני דינים דווקא אם נימא סימנין דאורייתא והאריך שם בזה, וכתב בתוך דבריו וז"ל, ולי נראה דמשום בבא דסימנים וסימנים וע"א נקט לה, דדווקא למ"ד סימנין דאורייתא הוא דאמרינן יניח דע"א לא כלום הוא, דכיון דכל חד מינייהו אמר סימנין שהן חשובין וראוין לסמוך עליהם בשל תורה, אין כח בע"א להכריע, אבל למ"ד סימנין דרבנן אימא [כצ"ל] דכיון דמשום תקנתא דרבנן היא, דהכי נמי תקון שמכריע ע"א, והנה כוונתו אינה מובנת כלל. ונ"ל ברור דכוונתו הוא כן, דאם נימא דסימנים דאו' א"כ לא מצינו באבידה שום תקנתא שחז"ל תקנו באבידה אשר עפי"ז יציינו אבידה בדינים פרטים היוצאים מחוקי משפטים הכוללים מדיני ממונות, דהלא כמו בכ"מ בממון בעינן ב' עדים, כן גם באבידה וסימנין הוו כשני עדים, א"כ א"ש דהחליטו דע"א כמאן דליתא דמי, דאיך יכריע ע"א במקום סימנים, דסימנים הוו כב' עדים, וא"כ הוי כמו שיש לבעל הסימנים ב' עדים ולזה שלשה, דכיון