אורים גדולים קפז

להמוצא לומר דהי' שלו וממנו נפל, דמעיד בסימני המציאה שההגבהה היתה באופן שנראה שלא ידע כלל מזה], ואח"כ בא אחד שאומר שהוא אבד דבר כזה עם הסימנים האלה ורק שאינו יודע מי מצא, ועתה הוא סומך על העדאת העד ותובע מהמוצא, והמוצא מודה במקצת כמו שהעד אמר שמצא שני כיסין והמוצא מודה באחד, באופן כזה הי' מקום להחקירה הנ"ל, בזמן חכמי התלמוד דמצד שבועה להכחיש את העד י"ל דלא שייך בזה, משום דהעד לא בא להעיד על תביעת ממון, דהא הוא העיד רק שמצא ולא באה מתחילה העדאתו לחייבו ממון, וע"כ י"ל דלא שייך שבועה להכחיש את העד, אבל לענין הודאה במקצת י"ל דנקרא מודה במקצת, דסוף סוף יש הודאה, ופעולת החיוב יש ג"כ בזה, והחקירה תסוב מצד היסוד של הכרח הודאה, דהוא מצד אי אפשרות ההכחשה משום העזה, דיש לחקור אם הידיעה דבאה מבירור ע"א נחשבת לידיעה גמורה אשר יהי' קשה לו להעיז נגדה, א"כ ממילא יש בזה הכרח הודאה, אחרי דיש לדון הסברא דאין אדם מעיז וחייב שבועה, ואם נימא דידיעה כזאת לא הוית ידיעה גמורה, וההכחשה לידיעה כזאת אינה נחשבת הכחשה, א"כ ממילא איננה נקראת בשם העזה ואין בההודאה שום הכרח, וע"כ ליכא חיוב שבועה

שוב ראיתי דבגוף ההנחה הזאת אשר כה"ג לא שייך שבועה להכחיש את העד, יש עוד הרבה לדבר, די"ל דסוף סוף הוי כטוענו ספק עפ"י ע"א, דאיך שיהי' הרי בעל האבידה תובע עתה מהמוצא עפ"י העד הזה, וא"כ הוי ככל תביעות שלהתובע יש ספק וכל תביעתו הוא רק מצד שסומך על העד, ובכ"ז מחוייב שבועה [להני דסוברים דטענו ספק עפ"י ע"א חייב שבועה], וא"כ ה"נ יש לחייבו שבועה מצד השבועה הבאה להכחיש את העד ובטלה מציאת החקירה וכנ"ל. ולבד זה יש עוד להגדיל את הפליאה ביותר, די"ל דלא לבד דהעדאת העד בכה"ג איננה גרועה וחלושה מכל העדאת ע"א לענין חיוב שבועה, אלא דיש עוד מקום לומר דהיא חזקה ועולית על כל ההעדאות של ע"א, ותחת אשר כל ההעדאות של ע"א אין כחן רק לחייב שבועה להנתבע, אבל הכא י"ל דבאופן כזה מתעלית ההעדאה עוד במדרגה היותר נשגבה, עד שיש בכחה גם לחייב ממון, דהלא מודעת דיש שרוצים ש לומר דבאבידה מהני גם ע"א, והאריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל, וסמכו בזה על דברי הר"ן פ' גיה"נ (דף צו ע"א) שכתב וז"ל וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני, דכיון דל"ל הנאה מיני' לא חיישינן למשקר, והוכיחו מזה דסובר דע"א באבידה מהני, וכמו דמשמע מפשטות דבריו, וא"כ לפי זה יש לומר דהכא גם כן יועיל האחד גם להוציא ממנו האבידה, וממילא בטלה החקירה הנזכרת לעיל

**(יען כי בפרק זה הנני מדבר מדיני אבידה ומציאה כפי שהיו נהוגים ונדונים בזמן חכמי התלמוד ובעלי השו"ע, לכן ראיתי לחובה לפני להודיע כי היום בטלים הדינים האלה, כי הננו מחויבים להתנהג כפי חוקי ומשפטי המדינה אשר אנו שוכנים בה, ומודעת דהחיוב הוא להמוצא להודיע מיד להרשות המקומית, ולכן הנני מזהיר ומודיע לכל קורא בספרי זה שאל יחשבו כי יש לדברים האלה קיום בפועל, ורק כאו"א שמוצא מחויב להודיע להרשות וכנ"ל, וכל מכירי יודעים, כמה שהנני מזהיר תמיד לשמור חוקי ומנהגי המדינה, ועסקינו ופלפולינו בדינים האלה הוא רק בתורת עיון להבין דברי חז"ל, אם כי אין להם עתה מקום במציאות, וכמו שאנו עוסקים בדיני הקרבנות וטומאה וטהרה, שאין להם מקום בעולם המעשה, ורק ע"ד דרוש וקבל שכר, כן הוא עתה עסקינו בדיני ממונות בכלל ובדיני אבידה ומציאה בפרט ע"ד זה ודי בהודעה זו:)** ואולם באמת אחרי ההתבוננת י"ל דז"א, ויש לחלק בין ע"א באבידה ובין ע"א על אבידה, דשם היה מודה המוצא שמצא את האבידה הזאת, ואין שום ספק אם זה הוי אבידה או לא והעד הי' בא להעיד של מי הוית האבידה, ע"ז י"ל דע"א סגי, אבל הכא הוי ע"א על אבידה דרק העד מעיד דהוית אבידה, והמוצא [שלדברי העד הוי הוא המוצא] מכחיש ואומר דלא הוי כלל אבידה רק דהוי שלו מתחלה, א"כ העד בא להחזיק ולהמשיך ע"ז שם אבידה, כה"ג י"ל דלכו"ע לא מהני ע"א, דהנה כל הני דכתבו דע"א מהני באבידה הסבירו דהטעם הוא משום דבאבידה ליכא חזקה [ועי' כתובות (ט"ו ע"ב) בתו' ד"ה להחזיר לו, וביחוד שם בש"מ דמבואר יותר דבאבידה ליכא חזקה], וע"כ אומרים דמהני ע"א, משום דשני עדים בעינן רק להוציא ממון מחזקת בעלים, אבל במקום דליכא חזקה סגי בע"א, ויש שיחסו ענין זה לדבר שבערוה שלא במקום חזקה, ואומרים דלהני שסוברים דבדבר שבערוה שלא במקום חזקה לא בעינן ב' עדים, גם בממון שלא במקום חזקה לא בעינן ב' עדים וסגי ע"א, וכיון שכן מובן דהוא רק בע"א באבידה שהמוצא אומר שמצא ולא הוי שלו, ורק שמסופקין של מי הוא, דאז שייך לומר דסגי בע"א יען דהעד לא בא להוציא ממון מחזקתו, אבל הכא דהמוצא מכחיש ואומר דהוא שלו והעד מעיד דמצא והעד רוצה להמשיך על זה שם אבידה ולהוציאה עי"ז ממנו, אז וודאי דיש לומר דלכו"ע לא מהני ע"א כיון דהעד בא להוציא, באופן דאין שום יחס והשתוות לעד אחד באבידה [אשר ע"ז סובבים דברי רבותינו הנ"ל שחקרו אם מועיל ע"א] לע"א על אבידה, [כעין חקירתנו]: