אורים גדולים קפו

אם באמת אין מקום לספק בה, ומעתה נראה דגם חקירתנו תמס תהלך לרגלי החקירה הקדומה, דאם נימא דבענין שבועה להכחיש את העד מחייב העד שבועה בטוענו ספק, א"כ בטלה החקירה מכל וכל ואין מקום עוד למציאותה, דאחרי שמחוייב לשבע להכחיש את העד א"כ למה לנו לחקור אם מחוייב שבועת מודה במקצת אחרי דבין כך וכך מחוייב שבועה דאו' להכחיש את העד, ומה יתן ומה יוסיף החיוב שבועה דמודה במקצת, ואם נימא דבטענו ספק עפ"י עד אחד אינו מחוייב שבועה להכחיש את העד, הגם דלפי"ז יש מקום למציאות החקירה, אולם בכ"ז אינה מתקיימת מצד גדרי הספק, דסוף סוף אין שום ספק עוד בזה, דהלא יש לברר החקירה הזאת [של הודאה במקצת בתבעו ספק] מהחקירה ההיא של תבעו בספק עפ"י עד לענין שבועה להכחישו, דהלא יש לומר דכמו דלענין להכחיש את העד אינו מחוייב שבועה אם תובעו בספק, כמ"כ לענין שבועת הודאה במקצת, וא"כ איך שיהי' י"ל דאין מקום לחקירה זו, וא"כ הלא בצדק יתפלא הקורא ויאמר לחקירה זו מה עושה. וע"כ הנני מוכרח לדבר מעט ולבאר כי החקירה הזאת יש לה על מה לסמוך ואיננה תלוי' על בלימה ויש מקום למציאותה וגם לספיקותה, כי באמת היא חקירה בודדת במועדה ואיננה נגבלת כלל עם החקירה של תבעו ספק בעד אחד אם מחוייב שבועה להכחיש את העד וכמו שנבאר

הנה אם נימא דתובעו ספק עפ"י ע"א אינו מחוייב שבועה להכחיש את העד מדאו', א"כ וודאי שיש מקום למציאות חקירה זו בענין שבועת הודאה במקצת בטוענו עפ"י ע"א וכנ"ל, ורק שיש מקום לדחותה מן שם חקירה, יען כי יש לברר ספיקותה משם משבועה להכחיש את העד וכמשכ"ל, אמנם באמת כשנעיין היטב נראה דהם שני טעמים נפרדים שאינם מתייחסים כלל זל"ז, דהחקירה בתובעו ספק עפ"י ע"א אם העד מחייב לו שבועה להכחיש, עיקרה תליא בזה אם בחיוב השבועה להכחיש את העד פועל רק העד או דגם התובע פועל בזה, ואם נימא דרק העד פועל לחייב שבועה ולא מצד טענת התובע, אז ממילא גם אם יש ספק להתובע, בכ"ז העד עושה את שלו ומחייב שבועה) ואולם אם נימא דהעד עם התובע שניהם פועלים בהחיוב שבועה, אם כן ממילא היכא דנחסרה טענת התובע בטל החיוב, ואולם החקירה לענין חיוב שבועה דהודאה במקצת בתביעה עפ"י ע"א, עיקרה הוא אם שייך בזה העזה, כיון דלהתובע יש ספק ועתה מאמין להעד, אם גם בזה שייך העזה, וא"כ הוא ספק אחר וחקירה אחרת ואינן מתבררות זו מזו, דגם אם נימא דבשבועה להכחיש את העד אינו מחייב העד במקום דהתובע תובע רק עפ"י העד משום דבעינן גם טענת התובע, בכ"ז י"ל דבמודה במקצת מחייב וכנ"ל

ב) וכן גם לאידך גיסא יש לקיים מציאות החקירה. רצוני, גם אם נימא דבשבועה להכחיש את העד מחייב העד גם בטוענו ספק, בכ"ז יש לקיים מציאות החקירה הנ"ל, ואין למוחקה עוד מספר החקירות, דיש לפחת בה רוח חיים, ולהראות דיש לה מקום, דהן אמת דאם העד יעיד שהוא חייב לו מנה והנתבע יודה במקצת אז לא יהי' מקום לחקור, משום דבין כך וכך מחויב שבועה להכחיש את העד, ואולם בכ"ז לא יפלא הדבר לצייר תביעה כזאת והעדאה כזו אשר אם נבא לדון מצד עצמות ההעדאה ולחייב. שבועה את הנתבע להכחיש את העד, נראה דהעדאת העד אינה פועלת כלל, ובכ"ז יהי' ספק אולי מועלת ההודאה לחייבו שבועה מצד הודאה במקצת, והוא בהעדאה כזאת אשר עצם ההעדאה אינה באה כלל לחייב ממון, ויש לחשבה רק לבירור או לגילוי מלתא בעלמא, ובהעדאה כזאת י"ל דאין בה שום כח לחייב שבועה להכחישה אחרי דאינה באה כלל לחייב ממון, ואמנם אם על ההעדאה הזאת סמך התובע לתבוע מהנתבע והנתבע מודה במקצת, אז יש מקום לחקור אם חייב שבועת מודה במקצת ואם שייך בזה העזה, ונצייר כל זה בציור ברור. ואולם קודם שאצייר הציור הזה, הנני להקדים כי יען שתכלית דברינו אלה בחקירה זו סובבים לבאר מאמרי חז"ל בתלמוד [כמו שיראה המעיין כפ' י"ד בכל הסוגיות שמתבארים שם וביחוד הסוגיא דכ"מ (דף ג'. וגיטין דף כ"א. וב"ק דף ק"ז)]. ע"כ ציירתי את החקירה הזאת בציור כזה שאין לו מקום עתה במציאותו ובפועל כידוע, שהיום שאנו נוהגים ונידונים רק ע"פ דינא דמלכותא וחוקי המדינה שאנו שוכנים בקרבה אין מקום לכל החקירה הזאת כי כל שמוצא מציאה מחויב מיד להודיע להרשות המקומית, ואולם יען שמגמתי פה לבאר סוגית התלמוד הנ"ל ואז היו נוהגים כן, ע"כ בארתי כל החקירה הזאת וכתבתי הציור שהי' מצוייר רק אז, ועתה אחרי שהקדמתי זאת, נשוב לבאר את הציור מהחקירה הנ"ל לבוא עד חקר דברי הגמרא. והוא בדין אחד שמצא מציאה **(ועלי להעיר עוד שענין מציאה ואבידה הנזכר פה ולהלן בספרי, אינו להלכה למעשה אלה לדרישה וחקירה במשפטי תורתנו הקדושה, כי בענינים כאלה אין אנו רשאין לסור ימין ושמאל מדינא דמלכותא.)** ויש עד אחד שמעיד שהאיש הזה מצא מציאה כזאת עם סימנים כאלה וכאלה, ורק שאינו יודע של מי היא ועקר העדאתו היתה להעיד דהחפץ הוא אינו שלו, כי ראה שמצאהו [ובאופן אשר כפי ההעדאה אין עוד מקום