עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › אורים גדולים

אורים גדולים קפה

Urim Gedolim 185 · אורים גדולים · free full Hebrew text

Open in the reader →

חקירה ד

יש לחקור בתביעה שיש להתובע ממנה רק ידיעה מוסריית, הנשענת על בירור אמצעי והנתבע מודה במקצת אם חייב שבועה דאורייתא על השאר

באור, כל ידיעה היא תולדות הבירור (עקר ד), ואחרי שיש שני מיני בירורים בירור טבעי וחושיי ובירור מוסריי, מוכח ממילא דיש גם שני מיני ידיעות, ידיעה הבאה מבירור טבעי וחושיי שהוא בעצמו יודע ונקראת ידיעה טבעית וחושיית, וידיעה הבאה מבירור מוסרי ומדעי ונקראת ידיעה מוסריית (באור ללמוד סג), ובידיעה מוסריית יש ג"כ שני חלקים, ידיעה מבירור החלטי ותכליתי וידיעה מבירור אמצעי (למוד סד), ידיעה מבירור החלטי ותכליתי היא ידיעה הבאה מבירור של ב' עדים, וידיעה מבירור אמצעי היא ידיעה הבאה מע"א (באור ללמוד הנ"ל), והנה כל מודה במקצת הוא שהתובע אומר שמגיע לו משום שבעצמו נתן לו, וא"כ תובע מצד ידיעה טבעית וחושיית, ואמנם יש לחקור האיך הדין אם התובע אינו תובע אותה תביעה מצד שיש לו ידיעה טבעית וחושיית, אלא שתובע מצד שיש לו איזה ידיעה מוסריית, ואמנם אם הידיעה מוסריית היא ידיעה מבירור החלטי שיש שני עדים שמעידים שהוא חייב לו חת הסך הזה, א"כ וודאי דחייב לשלם לו, דהא שני עדים מח מחייבים חיוב תשלומין, וע"כ לא תחול שום חקירה ע"ז, ואולם החקירה תהי' רק אם הוא יודע זאת מבירור אמצעי היינו מעד אחד, אם שייך ע"ז שבועה הו לה, ומקום החקירה הוא כן. דבכל חיוב שבועה של הודאה במקצת יש שני יסודות, א) הכרח ההודאה, ב) אפשרות ההכחשה (למוד נט), והיסוד של הכרח ההודאה הוא יסוד הנטוע בשכל, דבמקום שאינו מוכרח להודות יש לו להאמין, דאל"כ הי' מכחיש גם את המקצת הזאת (באור ללמוד הנ"ל), והכרח ההודאה הוא מצד ההעזה מצד דאין אדם מעיז פניו, וערך חוזק מדרגת ההעזה הוא כפי ערך מדרגת חוזק ההכחשה שיש בין המכחיש להמוכחש (למוד סו), וידיעה שנוסדה על בירור אמצעי היא חלושה גם מידיעה שנוסדה על בירור מוסריי החלטי (באור ללמוד סה), וכ"ש דהיא חלושה מידיעה טבעיית וחושיית, וממילא העזת המכחיש להמוכחש הנשענת על ידיעה מוסריית מבירור אמצעי היא חלושה מאד, וכיון שכן, מתבאר מאליו דבתביעה כזאת שהתובע תובעה רק על פי ע"א והנתבע מודה במקצת, יש חקירה גדולה אם יש לחייב הנתבע שבועת מודה במקצת, דיש מקום לומר דבהכחשה חלושה כזאת אין אנו אומרים הכלל דאין אדם מעיז כו', וא"כ ליכא הכרח הודאה, וממילא ליכא חיוב שבועה וכנ"ל, ובכ"ז אין להחליט הדבר, דסוף סוף איכא מעין העזה להכחיש גם תביעה כזאת, וע"כ יש מקום לומר דגם בהעזה כזאת אמרינן הסברא דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, וממילא איכא גם בתביעה כזאת שבועת מודה במקצת, ומבואר דיש מקום לחקור את החקירה הזאת

פתרון לחקירה ד

א) דע כי אם נאבה לפתור החקירה הזאת די צרכה ובאופן שהפתרון יהי' פתרון שלם, אז יש לנו להאריך בפתרונה הרבה, כי החקירה הזאת היא חקירה עמוקה ורחבה ויש להאריך בזה מכמה מקומות, וכפי מטרתנו פה אין זאת מלאכתנו לפתור פה החקירות בפתרון שלם ולהפיץ עלי' אור מהסוגיות השייכות לזה, כי כ"ז יבואר להלאה בעת שנזכיר את החקירה הזאת לבאור הסוגיא הדרושה, כי שם ידובר גם מהסוגיות המתבארות על פי', ופה תכלית החקירות ובאורם ופתרוניהן הוא להראות עצם החקירה ובאורה, ולבאר בהפתרון עיקר הנקודה הנוטית, היינו במה שיש לתלות פתרון החקירה הזאת, ולא להכריע לדינא, מהסוגיות השייכות אלי', כי על דרך זה הבאתי גם הפתרון של השלש חקירות הקודמות, והפתרון על דרך זה נוכל לומר כי כבר מצאנו ידי חובת הפתרון מדברינו בבאור להחקירה הנ"ל, דכבר נתברר דיסוד החקירה תלוי אם גם נגד הכחשה חלושה כזאת י"ל אין אדם מעיז או לא, ואולם בכ"ז ראיתי כי אינני בן חורין להפטר מהטפת דברים בנוגע לפתרון החקירה הזאת, כי יש עוד חקירה אחת בעניינים אלה קדומה וישנה, ובמשקל הראשון נראה דהחקירה ההיא מטפחת על פני החקירה הזאת ותשימה לאל ולאפס, וע"כ בהכרח לדבר מעט מזה. מודעת דע"א מחייב שבועה דאו' להבע"ד להכחישו, והנה יש חקירה קדומה בזה באם שלהתובע בעצמו יש ספק וע"א מעיד שהוא חייב לו, אם גם כה"ג מחויב הנתבע שבועה להכחיש את העד, ויש שסוברים דגם כהאי גוונא מחייב העד שבועה דאורייתא להכחישו ויש שסוברים דכה"ג אינו מחייב שבועה [עיי"ה טושועח"מ סי' ע"ה סעי' כ"ג], ומעתה הלא בהשקפה ראשונה נראה דהחקירה הקדומה הזאת מאפסת ומבטלת את חקירתנו [לענין הודאה במקצת] זאת, או לכה"פ מבררת את החקירה, דאיך שנימא שם לא יהי' מקום להחקירה הזאת, כי או שתתבטל מכל וכל ולא יהי' כלל מקום למציאותה, או שלכה"פ לא יהי' מקום לחקור במשפטה, כי משפטה תתברר מהחקירה ההיא. דהנה בכללי החקירות והספיקות כתבתי, דהגדרים הראשים שיש בגדרי החקירות הם שנים, א) המציאות, ב) הספק, באור הדבר. דמתחילה יש לראות שתהי' מציאות לחקירה זו ואח"כ יש לראות שיהי' מקום לספק במשפטה, והיא היא הנקודה הנוטית שצריכה להיות בכל חקירה וספק (פתרון לחקירה ג), דאם אין מציאות להחקירה וודאי דלא תחול החקירה, וכמו דלא תחול החקירה אם אין לה מציאות, כן לא יחול שם חקירה