אורים גדולים קפד

אולם אם מזדמנין שניהם ביחד דהתביעה הוית עפ"י בירור אמצעי ועצם התביעה הוית מציאה, דסוף סוף יש איזה עילוי ויתרון במציאה, שם מודה ראב"י דיש מקום לתקן, דהנה באמת לא יחלוק ראב"י על מציאת החשש, דהלא חשש זה [של העדר הודאה] מובן בשכל ובסברא, דמי לא יודה דבמדה שנחסר בהבירור [שעל ידו תובע] לבירור גמור ומוחלט, במדה זו נחסר גם לגדרי דהעזה, ובמדה זו שנחסרו גדרי דהעזה, במדה זו מתמעט ההכרח של הודאה, ובערך שנתמעט ההכרח, יש מקום לחשוב את העדר ההודאה, הן כל אלה נטועים בשכל ולא יחלוק עליהם שום איש. ואולם באשר אין שיעור וקצב עד כמה שיפעול החשש בעולם המעשה, ע"כ סובר ראב"י דהחיוב מכריע את החשש, דסובר דזה הוי כשתי הכרעות הסותרות זא"ז, דמושג התמלאות סבת החיוב מכריע לחיוב, ומושג החשש מכריע לפטור, ובכל שתי הכרעות הסותרות זא"ז, הגם שאינן פועלות כלל דמבטלות זא"ז (למוד יז), בכ"ז אם יש איזה עוז ותעצומות להאחת על חברתה מכרעתה (באור ללמוד יט), וסובר ראב"י דהכרעת החיוב הוי יותר חזק ומכרעת את הכרעת החשש, ואולם גם אז מודה דאינה בטלה מכל וכל ההכרעה הזאת, ורק שישנה בשכל ואינה במעשה, דידוע שיש הכרעות שהן רק בשכל ואינן פועלות למעשה (למוד כ), וע"כ גם הכרעה זו אם כי לראב"י אינה פועלת, מכ"מ מודה דישנה בשכל, וכל הכרעה שישנה בשכל ורק שאין בה כח לפעול, יכולה להצטרף להכרעה אחרת לפעול בפועל (למוד הנ"ל ובאורו), וא"כ ה"נ י"ל הגם דראב"י סובר דהכרעת החשש בבירור אמצעי בטלה נגד הכרעת החיוב, דהכרעת החיוב חזקה יותר, בכ"ז אם משגת עוד איזה הכרעה אז פועלות ביחד, ואחרי דבמציאה יש בה שני מיני חששות מצד עצם הדבר ומצד אופני התביעה, ע"כ מודה גם ראב"י דיש בזה תקנה, ורק ר' יצחק רוצה לומר דלא יהי' שום יתרון מצד עצם התביעה, ובמציאה גופא הוא רק מצד אופני התביעה, וע"כ לראב"י דסובר דבתביעה אמצעית אין שום תקנה, ממילא כמ"כ במציאה, אבל לקושטא דמילתא א"ל דיש יתרון למציאה, והיינו דבמציאה יש שניהן ביחד, ומצינו כן שאמרו הוא דאמר לא ע"ד ההחלט, אלא לישב דעת יחיד דאיהו מוקי בכה"ג המחלוקת באופן שימצא מאחד מהם סיוע ועזר לדבריו, אבל באמת אין הכרח לההתדמות, ולפי"ז מיושבים בע"ה כל גדולי הפוסקים שפסקו כראב"י כהרי"ף ודעימי'. וי"ל עוד דהוכרחו לזה, אחרי דלשיטתם יש הכרח מאיזה הוכחות דלדינא פסקינן כראב"י [וכמו שהביא הרי"ף איזו הוכחות], ויקשה מדוע הניחו הסתם מתני' דמציאה [אם נימא דההתדמות של מציאה עם ראב"י היא התדמות הכרחיי], וע"כ סוברים דלקושטא דמילתא אינו מתקיים ההתדמות הזאת ואין שום סתירה בין המתני' לדברי ראב"י, והנה יש גם מהמפרשים הקודמים שחשבו דכפי מסקנא דמילתא יש להפריד בין הדבקים בין מימרא של ר' יצחק לשל ראב"י, אלא שהם חשבו זאת משום דבעת שמסקו אלא בדרבה קא מיפליגי שוב אין מקום לההשתוות הזאת [ממימרא דר"י עם ראב"י] והוא דוחק גדול כמו שהעירותי ע"ז לעיל (בפ' זה אות א'), אבל כפי שכתבתי מיושבים הדברים בע"ה, וא"כ כל הני שפוסקים כראב"י מיושבת הסוגיא מאד לפי דבריהם, וגם לאלה שפוסקים כחכמים [והרמב"ם מכללם כאשר הארכתי בספרי לבאר דעתו בזה] י"ל להיפך, דההשתוות בטלה לפי האמת בהך גיסא, דר' יצחק חשב לאחד כל המיני בירורים אמצעים, דכל האמצעים יש להם ליחסם ביחס אחד, כי בערך זה שהם אמצעים, וכל האמצעים שרחוקים גם הרבה זמ"ז, בכ"ז הלא כולם אינם בכלל הקצוות, דאם יהיו רק מהקצוות לא יקראו עוד בשם אמצעים, וא"כ יש להם יחס אחד, וע"כ חשב ר' יצחק דרבנן דראב"י דסוברים דההודאה שבאה מתביעה שהיא ע"י טענת האב אינה נחשבת להודאה מוכרחיית, כמ"כ בכל תביעה אמצעית, אבל כפי האמת יש לחלק ביניהם, דבמקום שהוא תובע ע"י עד ברור שם חייב שבועה, ורק ע"י אב לא הוית תביעה כזאת שיתחייב שבועה על ידו, ולפי"ז נימא דהמתני' דהמוצא מציאה איירי בתובע ע"י עד כשר, וכה"ג מודו גם רבנן דחל חיוב שבועה דאו'

ומדברי הירוש' דגיטין בפ' הניזקין ג"כ יש לחזק דברי, דדבריו נוחים יותר להתבאר על פי דברי, דהלא כן אמרו שם תמן תנינן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינרין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה אמר ר' לעזר תקנה תיקנו בו כדרך שתיקנו במציאה דתנינן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, מדבריהם אלה יש לחזק דברי, דהא מבואר בפי' דגם בתובע ע"י האב יש מקום על התקנה כמו בהמוצא מציאה, והמעיין שיעיין שם בכל דברי הירוש' בענין זה, יראה שהם מתפרשין בטוב באופן שיסכימו עם דברי, ויותר לא רציתי להאריך עוד בזה, ובבאור דברי הראשונים השייכים לענין זה, והנני סומך על המעיין שיעיין בעצמו ויראה שיש כמה מהראשונים ז"ל שיש לפרשם באופן שלא יסתרו דברי הנ"ל

תיקונים דף נ"ז באות ג' בד"ה ביומא (דף ס"ז) אבל דף פ"ח ע"ג שורה ל"ב ומסרת חשש וכו' צ"ל