אורים גדולים קפג

עשו בזה שום תקנה, דשם ג"כ הוי יסוד המחלוקת משום דההודאה הוית הודאה אמצעית, דאחרי שהוא תובע רק בידיעה ולא בראי' ליכא בזה התקשרות עצמי, וע"כ פליגי בהודאה כזאת, ויש בזה שלש מחלוקת, דחכמים דראב"י סוברים דבכה"ג נחשבה ההודאה כמו הודאה רצוניית, דהודאה רצוניית אינה מסבבת שום שבועה (למוד עב), וכל עוד שלא נגמרו כל גדרי ההעזה הדרושים להכרח ההודאה אינה נקראת ההודאה בשם הכרח הודאה (באור ללמוד עב), וממילא הוית לדינא כמו הודאה רצוניית, וראב"י סובר דכיון דיש בה נטי' להכרח יש לחשבה כהודאה מוכרחיית, ואין לתת מקום להחשש למונעו מלשבע, וחכמים דמתני' עושים בזה כמו הכרעה דהם נותנים מקום לשניהם, דמודים דכפי דינא דאו' מספקת הודאה כזו לסבב החיוב, ובכ"ז סוברים דמשום החשש מהעדר ההודאה עשו תקנה, ולפי"ז גם לפי דברינו אלה נימא דהא דהתנא נקט מציאה לא משום דהתקנה היתה מצד מציאה רק מצד אופני התביעה, אלא דבמציאה נקל יותר לצייר אופני התביעה באופן זה, וגם כמעט דאופני התביעה מוכרחים לבא עפ"י בירור אמצעי, וגם משו"ז נקט לשון מציאה, דאחרי דהתקנה היא משום החשש של העדר הודאה, א"כ הביטה התקנה על הנטי' של שלילת ההכרח, ובמבט זה נקרא הודאה זו כמו משיב אבידה, ולגבי התובע כמו שמצא מציאה, דמציאה הוא גם שם הכללי על כל שכר וריוח הבא לאדם שלא חשב ע"ז, ואחרי דהנתבע אינו מוכרח להודות, ע"כ נחשב בההודאה כמו שהשיב אבידה, ולהתובע נחשבת ההודאה כמו מציאה וכמו שכתבנו בזה באופן א'

ובאמת בכלל משתווים דברי באופן זה לדברי הנאמרים באופן א', ואולם באופן א' ציירתי ההתדמות של המוצא מציאה להמחלוקת דראב"י ורבנן בחיוב, היינו דהכא איירי דטענו עפ"י ע"א, ושם ג"כ ע"י ע"א, ומשו"ז הי' לו לצמצם אפשרות של הך דינא דמציאה רק באופן שתובע עפ"י ע"א, ועתה שביררנו דכל מיני התביעות שחלים, אם רק אין בהם התנאי של התקשרות עצמיי הוו בכלל תביעות עפ"י בירורים אמצעים, וההודאה הוית הודאה אמצעית, וא"כ י"ל דגם עיקר ויסוד המחלוקת של ראב"י ורבנן הוא ג"כ רק משום דנחסר שם ההתקשרות העצמיי, וע"כ ההתדמות של הך דינא דמציאה עם המחלוקת דראב"י ורבנן הוא בשלילה, דבשניהם נחסרה ההתקשרות העצמי, וממילא אין לצמצם דינא דמציאה באופן מיוחד, דיש רק לראות שלא תגיע התביעה להתביעות הבנויות על התקשרות עצמי, וזה מצוייר באיזה אופנים, בשגם דכבר כתבנו דיש כמו הכרח דהתביעה במציאה היא שלא ע"י התקשרות עצמיי

הנה הערכנו בע"ה שלשה אופנים, והמעיין יבחור איזה דרך ישכון אור. ובכלל, שני אופנים הראשון והאחרון בנוים על יסוד זה, דעיקרא ש התקנה היתה מצד אופני התביעה, ובהשקפה ראשונה יראו בעיני הקורא כדברים תמוהים, אבל אחרי שיתבונן היטב יראה דהדברים נכוחים, וישרים, והסוגיות מאירות בע"ה: יד) ולאשר כי כבר נתארכו הדברי' בבאור הסוגיות אין בידי לבאר עוד באורך את דברי המפרשים הראשונים, והמעיין בעצמו יראה כי יש איזה מהמפרשים שיש לפרשם באופן שלא ינגדו לדברי, ועי' ברש"י שם בגיטין בד"ה הוא דאמר וז"ל הוא דאמר כראב"י דהיכא דקא תבעי לי' בטענת ברי לא חשיב משיב אבידה, ועי' עוד בכתובות (דף י"ח ע"א) בד"ה ור"א, והדברים האלה לבד שנוחים להתבאר עפ"י דברי כי כמעט שהכונה הזאת בולטת מדבריהם. ואולם לכאו' יש מקום לבטל כל דברי מדברי כל הפוסקים, דלדברי מותאמים דברי ר' יצחק עם דברי ראב"י לגמרי הן בדינא דאו' והן בדינא דרבנן, דשניהם סוברים דיש שבועה דאו' ואין שים תקנה מדרבנן, ודברי התנא דמתני' במציאה מותאמים עם דברי ראב"י בחלק אחד בחלק דאו', דשניהם סוברים דיש בזה שבועה דאור' [ורק דהתנא דמתני' סובר דיש תקנה מדרבנן על העדר השבועה וראב"י חולק ע"ז], והלא דברי כל הפוסקים עומדים ומטפחים על ההנחות האלה, דהלא דינא של ר' יצחק לא קבלו להלכה כולם, ודינא דמתני' במציאה פסקו כולם, ובנוגע למחלוקת דראב"י וחכמים נחלקו, יש שפוסקים כראב"י ויש שפוסקים כחכמים, ולפי באורי יקשה על כולם, דעל אלו שפסקו כראב"י קשה מצד הדרבנן, דאיך פסקו דינא דמתני' דיש תקנה אחרי שפסקו כראב"י והוא חולק ע"ז, ועל אלו שפסקו כחכמים יקשה גם מצד דאו', דאחרי דלחכמים ליכא כה"ג שבועה מדאו', א"כ האיך תתקיים דינא דמציאה, דל"ל תקנה כיון דמדאו' ליכא שבועה, וא"כ יש מזה להוכיח דכל הפוסקים לא בארו כן הסוגיא. שוב ראיתי דאין מכאן לדחות דברינו, אחרי דהבאור הזה הוא הבאור היותר נכון ומתקבל ויש לומר דהפוסקים פרשו ג"כ הסוגיא כך, ובכ"ז אינו קשה מפסק ההלכה, דכמו שלא קבלו דברי ר' יצחק בעצם דינו להלכה, כן לא קבלו גם דעתו בענין ההתדמות של דינא דמתני' למחלוקת דראב"י וחכמים, וסוברים דההתדמות הזאת היא ג"כ רק דעת ר' יצחק, וכמו שנבאר, דהם מפרשים דהא דמסקו הוא דאמר כראב"י, הוא לאו משום דאיכא הכרח בההתדמות הזאת ואשר ראב"י חולק על התקנה של מציאה, אלא דבאמת יש לומר דאינם מתדמים בזה, וגם ראב"י מודה דבמציאה יש תקנה, ורק דסובר דבסתם תביעה שתובע עפ"י בירור אמצעי שם יש הכרח הודאה, וההודאה יש להכניסה תחת כלל ההודאות המוכרחיות, וע"כ אין מקום לתקן אחרי דהתביעה הוית תביעה פשוטה, ורק מצד שהיא עפ"י בירור אמצעי, ע"כ סובר דבזה אין מקום לתקן.