אורים גדולים קפב

שיש חיוב שבועה יש איזה יסוד וסבה אשר עליהם נשענת החיוב שבועה, וממילא גם בהשקפה שטחיית דהיסוד הזה מכריח את הנתבע להודות, ובערך שמכריח את הנתבע להודות בערך זה מתחלש החשש שלא יודה, וא"כ ממילא מובן דהעדר השבועה מפני תיקון העולם נראים בסקירה ראשונה כסותרים זל"ז, דהלא ג"ז מובן במבט הראשון דהתקנה יכולה להיות רק מצד החשש של העדר ההודאה, דאולי אם נכביד עליו שישבע לא ישיב כלל, וא"כ מוכח דאיירי באופן דאין לו איזה הכרח על ההודאה, וא"כ בלא"ה לא שייך שבועה, ואם יש הכרח אין עוד חשש, וע"כ המשפט הקצר הזה אוצר בקרבו שני מושגים הסותרים זא"ז, דהלא הוא אוצר בקרבו אלו השני מושגים, א) מושג התמלאות סבת החיוב שבועה, ב) מושג החשש מהעדר ההודאה, והמושגים האלה נראים שסותרים זא"ז, וכמו שלא נתנו להתחבר ביחד לעולם, דבמקום שיש התמלאות סבת החיוב שבועה אין חשש, ואם יש חשש אין התמלאות סבת החיוב שבועה, ואולם כ"ז הוא רק כפי ההשקפה הראשונה, אבל אחרי העיון יש לראות דהמשפט הזה [של המוצא מציאה כו'] הוא משפט ישר ואין בו שום סתירה, דהנה הענין של שלימות ההעזה עם הכרח הודאה קשורין ואגודין זב"ז, דבמקום דמתמלאים גדרי דהעזה יש גם הכרח הודאה, וכשיעור שנחסר לגדרי דהעזה נחסר כערך זה גם לשיעור הכרח הודאה (באור ללמוד עב), ואחרי דלענין העזה התביעה שהיא באה עפ"י התקשרות עצמי מהתובע והנתבע היא יותר חזקה, ורק בה נשלמו גדרי דהעזה הדרושים להעמיד שיעור הכרח הודאה, ממילא מובן דבתביעה שנחסרו בה גדרי התקשרות ג"כ הוו בכלל בירורים אמצעים, והנה בהודאה במקצת בנוגע להכרח ורצון יש מין הודאה הנקראת הודאה אמצעית המסבבת חיוב שבועה ומסרת חשש הכרח הודאה (למוד עב), דבמקום שהתביעה היא עפ"י בירור אמצעי, ותביעה כזו אם הודה במקצת יש בההודאה כשיעור הכרח הודאה שמסבבת שבועה, ובכ"ז יש בה גם מקום לחוש להעדר הודאה (באור ללמוד הנ"ל), דהנה הטלת שבועה בהודאה במקצת בהעדר ההכרח אפשר לגרום העדר ההודאה (כלל א), דע"י שנטיל עליו שבועה יש לחוש שלא יודה, ואולם באמת הטלת השבועה הוא רק במקום שיש הכרח הודאה, וא"כ ליכא שום חשש, ואולם כ"ז הוא במקום דתובע עפ"י בירור החלטי, אבל במקום דתובע עפ"י בירור אמצעי בנוגע לה להכרח ההודאה, יש בזה נקודה הנוטית להכרח ולשלילת ההכרח, ע"כ יש בו שני מושגים, מושג החיוב מצד הנקודה הנוטית להכרח, ומושג החשש מצד הנקודה הנוטית לשלילת הכרח, וע"כ גם מאן שיסבור דיש מקום לחייבו שבועה, בכ"ז יודה דנשאר איזה מקום לחוש עד דלא רחוק שיתוקן תקנה להסיר השבועה מפני החשש הזה, ולפי"ז מובן דבתביעה שנחסר בה גדרי ההתקשרות של התובע והנתבע, בתביעה כזאת אם מודה במקצת יש בההודאה שני המושגים, מושג התמלאות סבת חיוב שבועה, וגם מושג החשש מהעדר ההודאה, אחרי דגם תביעה כזאת נקראת תביעה עפ"י בירור אמצעי, וא"כ ההודאה הוית הודאה אמצעית המסבבת חיוב שבועה. ומסרת הכרח הודאה כנ"ל

ומעתה לפי דברינו אלה מובן דיש מקום להך דינא דמתני' של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דהאיך שנוקים אופן התביעה לא תגיע מעולם תביעה זאת לכלל תביעה שיש בה התקשרות, כי הלא במציאה אינו מצוייר שהוא נתן לו, וע"כ י"ל דמשו"ה נקט המוצא כו' יען דפה התביעה בהכרח עפ"י בירור אמצעי, וא"כ ההודאה הוית הודאה אמצעית ויש בה שני המושגים האלה, מושג התמלאות סבת החיוב, ומושג החשש מהעדר הודאה, וממילא אפשר להתאמת שיחולו שניהם, דמצר מושג החיוב חל עליו מדאו' השבועה, ומצד מושג החשש מהעדר הודאה נתקנה התקנה של הסרת השבועה, ומה שנקט הך דינא דווקא בהמוצא מציאה, משום זה דאחרי דרצה לומר דבמקום דחלים שני המושגים מושג החיוב ומושג החשש, עשו תקנה מצד מושג החשש, ע"כ נקט משו"ז מציאה, דבמציאה בהכרח אשר התביעה, היא עפ"י בירור אמצעי שאין בתביעה זו ענין התקשרות עצמי, דאיך שנצייר אופן התביעה וסבת התעוררות התביעה לא תגיע מעולם לכלל תביעה שיש בה ענין התקשרות עצמי, דאם הוא תובע עפ"י ע"א או שראה כיס אחד ותובע השני מצד הקשר או מצד איזה בירור, אחר שנתעורר לתבוע הוו תמיד ההודאות על תביעות כאלה לא יותר מהודאות אמצעיות שחלים בה שני המושגים, דהלא בהכרח לצייר שהתביעה היא על מציאה, אחרי דתני המוצא מציאה, ואין מאמר יוצא מידי פשוטו, ובזה אין לצייר התביעה רק באופן דליכא התקשרות עצמיי, דאם נצייר דאיירי באופן דהוא אבד ומיד הלך א' והגבי' ובעל האבידה ראה כ"ז וע"כ תובע, הלא באופן כזה לא יחול הלשון המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דענין כזה לא שייך כלל, להקרא בשם המוצא מציאה דהוי ממש כמו שנטל ממנו ואיזה תקנה שייך בזה, ואחרי דאופן כזה שראה בעצמו אינו מצוייר בזה, ממילא כל האופנים שנצייר הוית ההודאה בערך הודאה אמצעית, ור' יצחק שנקט הדין של שני כיסין קשורין כו', רצה להשמיע דהתביעה מצד הקשר הוית תביעה מעלייתא משום דברור אשר כיסין לא מנתחי מהדדי, וגם רצה להראות ההבדל בין כיסין לשוורים, וע"ז הקשו ור"י ל"ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, דנהי נמי דיש בזה מושג התמלאות סבת חיוב שבועה, וע"כ חל בזה מדאו' שבועה, אבל הלא במתני' אמרו דמשום מושג החשש עשו תקנה שלא ישבע, ועז"א הוא דאמר כראב"י, דראב"י סובר דהחיוב מכריע את החשש ולא