אורים גדולים קפא

פרשיות, דפה מעורבים שני עניינים שונים, ואמר בלשון עירוב פרשיות כי הוא כמו לשון חדה, כי בשטחיותו נראה כמו שיש בזה עירוב, והוא לשון חדה שדרכם הי' לדבר לפעמים בלשון חדה כדי שיתרשמו הדברים היטב (שורש ד), וגם בהלכה דברו לפעמים בלשון חדה (באור לשורש הנ"ל אות א'), והנה הסובר ע"פ כתוב כאן הוא משום דסובר דש"ש באה גם מספק, וממילא לא בעינן גם כפירה והודאה, דהסובר דבש"ש לא בעינן כפירה והודאה הוא משום דסובר דסבת החיוב שבועה היא הנתינה הראשונה והסבה הזאת עומדת במקום התביעה הוודאית, וכיון דלא בעינן תביעה וודאית ממילא לא בעינן גם פעולת השלילה, דפעולת השלילה באה רק להסיר המונע של החזקה דאין אדם מעיז, והוא רק במקום דהתובע תובע בטענת וודאי, אבל במקום שהתובע גופא מסתפק, ובכ"ז מתחייב הנתבע שבועה [וכמו הכא בש"ש דמתחייב מצד הנתינה הראשונה], שוב לא שייך העזה, וממילא לא בעינן הודאה במקצת (באור לשורש טו אות ב' בבאור לנתיב א), באופן דהטעם הזה שמספיק לבאר מדוע לא בעינן תביעה וודאית, הטעם הזה מספיק גם לבאר דלא בעינן הודאה במקצת

והנה עיקר יסוד הטעם דלא בעינן בש"ש תביעה וודאית, ושהנתינה הראשונה תספיק לסבב חיוב שבועה, הוא מצד דמפטר גם ע"י איכיות ההעדר, והמפקיד לא יכול מעולם לדעת את איכות ההעדר, ע"כ מתחייב השומר לברר בבירור שבועיי, וא"כ ממילא מבואר דהטעם של הפטור באיכות ההעדר הוא טעם מספיק מדוע לא בעינן הודאה דהם קשורים ואחודים זב"ז, והנה הפטור באיכות ההעדר הוא רק בשמירה, דבמלוה אינו מתפטר הלוה באיכות ההעדר רק בביטול ההעדר (באור לשורש ז), ויסוד טעם ההבדל שיש בזה בין מלוה לפקדון נגדר בגדר הזה, דבמלוה אינו מתערב בזה טובת המלוה, ע"כ כשנחסר הכסף ביד הלוה בכל אופן שנחסר מחויב הלוה לשלם להמלוה, דאחרי דהלוה קיבל הכסף לטובתו נתחייב להשיב לו בכל אופן, אבל בפקדון שיש בזה טובת המפקיד שנתן לו לשומרו לטובתו ע"כ מתחייב השומר רק כהשגחה, וממילא אם נאבד ונעדר החפץ שלא בסבת חובת השומר פטור, וע"כ יכול להתפטר מצד חסרון באיכות ההעדד (באור לשורש ח)

ומעתה מבואר דזוהי כוונת הגמ', דאחרי שרוצים לבאר את ההבדל בין מלוה לפקדון דמדוע במלוה בעינן הודאה במקצת ובפקדון לא בעינן הודאה במקצת, אמרו ע"ז ומ"ש מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה כו', מוכח דהעיקר בעינן הודאה להעמיד את סבת החיוב, וכיון דבעינן הודאה יש לראות שיהי' הכרח הודאה דאל"כ הרי יש להאמין לו, והכרח הודאה הוא משום העזה אשר רק וגבי מלוה הוא דאיכא למימר חכי, דגבי מלוה דהפטור הוא רק בביטול ההעדר, וא"כ בעינן דווקא תביעה וודאית, וממילא בעינן הודאה במקצת, אבל גבי פקדון דהפטור הוא גם באיכות ההעדר, דהמפקיד אינו יודע מזה וממילא מתמלאת סבת חיוב השבועה ע"י הנתינה הראשונה, והנתינה הראשונה עומדת במקום הסבה ובמקום התביעה הוודאית, וכיון שכן וודאי דגם בכו"ה חייב, אחרי דהכא מעיז ומעיז, כיון דהתובע תובע רק מספק, ממילא ליכא שום העזה, וע"כ לא בעינן הודאה במקצת, ואולם באשר מקור ההבדל שיש בין מלוה לפקדון הוא משום דבמלוה עשה טובה להלוה ובפקדון לא עשה טובה להשומר, ע"כ הזכיר רש"י אצל ההבדל בין מלוה לפקדון אבל בפקדון דאין כאן טובה, היינו דמשום דליכא טובה, נפטר באיכות ההעדר, וממילא התביעה הוית רק מספק, וע"כ לא שייך העזה ומשו"ה לא בעינן הודאה במקצת, והבאור הזה הוא בע"ה באור ישר ונכון. וגם הבאור בדברי רש"י אם כי בהשקפה ראשונה נראה כי הוא קצת דחוק, בכ"ז אחרי העיון יש לראות דיש לכוין הכוונה הנ"ל בדבריו, ומעתה מיושבים כל הקושיות והדקדוקים, ומעתה מבואר דשיטת הרמב"ם דבשומרים לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ יש לה קצת יחס עם שיטת רמב"ח, דכמו דשיטת רמב"ח נוסדה משום דבאה מספק כן גם שיטת הרמב"ם נוסדה ע"ז היסוד, דמשום דבאה מספק ע"כ לא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ, הגם דלענין עיקר השבועה לא פסקינן כרמב"ח, אלא דבש"ש לא בעינן הודאה במקצת משום דהנתינה הראשונה מסבבת את החיוב שבועה, בכ"ז לענין תשלומין י"ל דאין בכח שבועה זו שבאה מספק לסבב חיוב תשלומין (שורש טז ובאורו), וא"כ מבואר בע"ה כל הסוגיא וקצרתי פה מאד

והנה אחרי שנתבאר לנו כל הבאור בסוגיא זו נשוב לדברינו, דלפי"ז מבואר דאין מכאן ראי' דיש להגדיל ערך מדת ההעזה משו"ז, דמוכח מכאן דבעינן אשר גם עצמי איכות הנתינה יועילו להגדיל ערך ההעזה, וע"כ דווקא במלוה שעשה לו טובה, דההעזה היא גדולה וגדושה, רק בהעזה כזאת י"ל אין אדם מעיז פניו, דלפי שבארנו באמת גם בפקדון במקום דיש תביעה וודאית בעינן כפירה והודאה, ואולם אם אמנם דאין מכאן ראי' להסברא הנ"ל, בכ"ז וודאי דיש מקום לומר דשיעור של העזה הוא רק במקום שההעזה הוא גם מצד התקשרות עצמי של המכחיש והמוכחש והתייחסותם זל"ז, דזה וודאי דיש יותר העזה להכחיש תביעה כזאת שתובע מצד שנתן לו בעצמו (באור ללמוד ע"א), וכמו שנתבאר (אות ח')

יג) והנה כבר העירותי דהמשפט של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, כולל כמו סתירה בקרבו (פ' זה אות א'), ופה נפיץ אור על מושג הסתירה הזאת למען שיובנו יותר דברינו פה. הנה גם בהשקפה שטחיית יש לדעת אשר כל מקום