אורים גדולים קעז

חזקה גם מצד עצם הדבר גם מצד תנאי המכחיש והמוכחש והתייחסותם זל"ז (באור ללמוד עא), דיש יותר העזה להכחיש תביעה כזאת שתובע מצד שנתן לו בעצמו זאת (שם), וזה הוי העזה מצד הפועל והפעול (שם), והנה כל ענין חיוב שביעה ידעינן ממודה במקצת, ואחרי דסתם חיוב תביעה הוא באופן שבעצמו נתן לו, ובהכחשה לתביעה שבעצמו נתן לו יש יותר העזה, א"כ וודאי די"ל דאם תובע מצד איזה ידיעה אבל לא מצד שנתן לו, אז גם אם נימא דמצד עצם הידיעה היתה נקראת ההכחשה הכחשה גמורה, בכ"ז אין בה כשיעור העזה הדרוש להעמיד את הכרח ההודאה [אשר היא נשענת רק על יסוד דהעזה] מצד תנאי מצב הפועל והפעול, דאחרי שבעצמו לא נתן לו, ע"כ י"ל דבכל כי האי נקל יותר להעיז, ואחרי דשבועת מודה במקצת י"ל דאיירי באופן שבעצמו נתן לו ואיכא העזה גם מצד ההתקשרות הטבעי של הפועל והפעול, א"כ במקום שנחסר תנאי הזה של ההעזה מצד ההתקשרות הזאת, דהתובע אינו אומר שנתן לו מעצמו, י"ל דבאמת ליכא העזה גמורה, והעזה כזאת אינה מספקת להעמיד את היסוד של הכרח הודאה, ובכל כי האי י"ל תפסת מרובה לא תפסת, וכמו דיש להוכיח דבעינן בהודאה במקצת פעולת החיוב ופעולת השלילה ביחד לחייב שבועת מוב"מ (פתרון לחקירה א), כן י"ל גם בזה, דרק במקום שיש העזה גם מצד התקשרות הטבעי של המכחיש והמוכחש שם יש שבועה דמוב"מ, אבל במקום שנחסר מה לגדרי דהעזה אם גם רק מצד ההתקשרות של הפועל והפעול, בכ"ז ליכא שבועה, דהעיקר הוא דלבד מה שיש להביט על ערך איכות הידיעה, יש גם להביט על מצב ותנאי של המכחיש והמוכחש, אחרי דגם בזה ישנם עניינים כאלה שמגדילים ערך מדת האיכות של העזה, ע"כ י"ל דרק כשיתמלא גם גדרי תנאי מצב ההתקשרות הטבעי של הפועל והפעול כפי שדרושים להיות לשלימות מדרגת ההעזה בכל גדרי' ודקדוקי', אז רק אז נתמלא שיעור ההעזה הדרוש להעמיד היסוד של הכרח הודאה

ט) וגדולה מזו מצינו דיש מרבותינו הראשונים ז"ל שסוברים דלשיעור מדרגת ההעזה יש גם לחדור בחדרי פרטי הנתינה, דגם בענין איכות הנתינה יש הבדל, דלא כל הנתינות שוות, דיש נתינות כאלה שגם עצמי הנתינות מועילים להגדיל ערך ההעזה, וע"כ בעינן אשר גם מצד פרט זה יתמלאו גדרי ההעזה ורק אז מתאמת היסוד של הכרח ההודאה. והוא דהנה שיטת רש"י בב"ק (דף קז עא) דהא דאמרו שם וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל בפקדון מעיז ומעיז, הכוונה היא משום דבמלוה עשה לו המלוה טובה ע"כ אין אדם מעיז פניו בפני זה שעשה לו טובה (לשון רש"י בד"ה כדרבה) אבל בפקדון כו', דאין כאן טובה (לשון רש"י) ע"כ מעיז ומעיז, די"ל דבכה"ג יכול להעיז, וע"כ דהסברא הוא דכל מה שיש להגדיל מדת ערך ההעזה יש לומר דרק שם יש העזה, וא"כ כ"ש דיש לחלק לענין העזה בין אם נתן לו בעצמו להיכא שלא נתן לו בעצמו, דמי לא יודה דהיכא שנתן לו בעצמו קשה יותר להעיז ולהכחיש מהיכא שלא נתן לו בעצמו, ואחרי דדייקינן כולי האי לענין העזה עד דיש לחלק גם מאיכות הנתינה אם היתה נתינה שלהמקבל הי' טובה מזה והנותן הטיב עמו בזה שנתן לו או לא, אם כן וודאי דגם הכא יש לחלק כנ"ל, הרי דיש לנו עמוד גדול לסמוך עליו דברינו הנ"ל, והיא שיטת רש"י ז"ל דכפי שיטתו יש חיזוק גדול לדברינו הנ"ל

הן אמת דדברי רש"י הנ"ל תמוהים מאד [וממילא אין לנו לקחת עוד ראי' משם], דלפי שיטתו י"ל דבפקדון דליכא העזה חייב גם בכו"ה שבועה דאו', והנה לבד דהוא תמוה דהלא מכמה מקומות מוכח דגם בפקדון אינו חייב רק כשמודה במקצת וכמו שהקשו בתו' ע"ז, לבד זה הסברא בעצמה נפלאת מאד, דהלא באמת יש לומר להיפוך, דאחרי דליכא העזה, א"כ גם מודה במקצת פטור, דהא יסוד חיוב שבועה במודה במקצת הוא הכרח הודאה, והכרח הודאה הוא מצד העזה, וא"כ במקום דליכא העזה בטל יסוד הכרח הודאה, וממילא צריך להיות פטור משבועה לגמרי, ואינני רוצה להכנס בפתח הצר ולומר, דאחרי דנאמר דכו"ה חייב ג"כ שבועה דאו', ממילא הרי אין עוד לחשוב את המודה במקצת למשיב אבידה כיון דהי' חייב שבועה ונשאר רק מצד מגו, דלכה"פ מגו י"ל, וע"ז י"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, וקושיית רבה היא בהלואה, וכפי האמת דכו"ה פטור גם משבועה ע"כ יש לחשבו למשיב אבידה, ויש בזה לפלפל בכמה וכמה דברים, אבל לא רציתי להאריך בזה בדבר שיש לו קיום רק עפ"י דרך הפלפול ולא עפ"י דרך העומק והעיון כאשר יראה כל מעיין, ודברי רש"י באמת תמוהים ונפלאים מאד, ולבד מה שדברי רש"י תמוהים כי עוד הרבה מדברי רבותינו הראשונים ז"ל תמוהים בענין זה כי רבו השיטות בזה בדברי רבותינו ז"ל, ובכלל יש להתפלא על כולם כי קצרה דעתינו לרדת לסוף דעתם הרחבה והקדושה, ואין קצה להדברים שנאמרו בענין זה מפי רבותינו האחרונים ז"ל כאו"א מבאר באורך כדרכו, ובכ"ז מי שיעיין בדבריהם במתינות ובישוב הדעת, יראה כי כבד מאד לקלוט תמצית דבריהם, ואיך שמתיישבים כל הסוגיות בזה, וילאה גם אח"ז למצא פתח הבאור, והמעיין ישוב משדי עיונו בידים ריקניות, כי זה בונה וזה סותר, וכן ימצא סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה. ואנכי אשר העיון שמתי לי לקו והעומק למשקולת, וכל עמלי ויגיעי הוא לדרוך דרך סלולה וישרה בע"ה, ולרגלי ענייני נתגלגל ובא לידינו פה גם הענין הזה, קשה לי מאד לעזבו פה בלא באור, כפי שחנני ד' החונן לאדם דעת, בשגם כי באור הענין הזה נוגע גם לדברינו הקדומים. ואולם לבאר ענין זה כנדרש, יש