אורים גדולים קעד

היא יותר חזקה מתחזקת גם ההכרעה דהעזה (באור ללמוד סו), וערך ההכחשה הוא כערך ידיעת המוכחש, היינו ידיעת התובע שהוא המוכחש מהנתבע], וכל מה שידיעת המוכחש יותר חזקה נחשבת גם ההכחשה יותר חזקה (באור ללמוד סג), ומובן מעצמו דכל מה שידיעת התובע יותר חזקה, גם ההעזה יותר חזקה, והכרח הודאה חזק יותר. והנה בירור חושיי וטבעיי הוא בירור היותר חזק במדרגת הבירורים (למוד ע' ובאורו), וממילא גם ההעזה שהיא לתביעה שהוא תובע מצד ידיעה שהיא באה מבירור חושיי וטבעי, היא העזה היותר חזקה ויש בה הכרח הודאה במלא המובן, ואולם בתביעה שאחד תובע מצד ידיעה מוסריית הנשענת על בירור אמצעי, היינו שיודע התביעה עפ"י ע"א, בזה יש לחקור אם חייב שבועה דאו' (חקירה ד), והיינו שיש לחקור אחרי דהבירור הוי בירור אמצעי, וא"כ גם הידיעה מבירור כזה הוי ידיעה אמצעית, וממילא גם ההכחשה לא הוית חזקה כ"כ, וגם ההעזה אינה חזקה, וע"כ יש לספק ולומר דשיעור העזה כזאת אינה נחשבת להעזה, וממילא ליכא הכרח הודאה וליכא חיוב שבועה (באור לחקירה הנ"ל), והנה באמת חקירה זו תליא במחלוקת דראב"י ורבנן, דהא גם כשטוענו עפ"י אביו הוי לענין זה כטוענו עפ"י ע"א (וכתבנו מזה לעיל), וראב"י דסובר דגם כשטוענו עפ"י אביו חייב שבועה, הוא משום דסובר דגם בתביעה שהיא מצד בירור אמצעי יש בה העזה ויש בה הכרח הודאה, וע"כ חייב שבועה, וחכמים סוברים דרק בתביעה שהיא עפ"י בירור חושי וטבעי יש בה העזה, וממילא יש בה הכרח הודאה וע"כ חייב, אבל בתביעה שהיא מצד בירור אמצעי אין בה העזה וליכא הכרח הודאה, וע"כ בהמקצת שמודה הוי כמשיב אבידה ופטור משבועה. והנה גם לראב"י דסובר כשטוענו עפ"י בירור אמצעי חייב שבועה, משום דגם בהכחשה לתביעה כזאת יש העזה, בכ"ז ברור דאין בירור מוחלט בזה עד שלא יהי' עוד שום ספק בזה, אלא דבאמת יש מקום לחוש גם להעדר דהעזה, עד דמשו"ז הי' אפשר לתקן לכה"פ מדרבנן שיהי' פטור משבועה. ובאשר כי בספרי יש לי בזה רוב דברים וכתבתי לזה כמה גדרים וכללים, ובספרי זה יחדתי פרק מיוחד (פרק ט) שנקרא בשם שער הכללים, ובאו שם איזה כללים השייכים לענין זה, ישים המעיין עינו עליו, ואחרי ידיעת הכללים האלה נבא בע"ה לענייננו, דלפי"ז מבואר דגם לראב"י שמכריע דבתובעו עפ"י בירור אמצעי חייב שבועה, משום דסובר דגם בהודאה כזאת י"ל דיש הכרח והיתה ההודאה על פי הכרח, מכ"מ מודה גם הוא דיש גם מקום לחוש אולי ליכא הכרח הודאה, ומשו"ז יש מקום להסיר החיוב שבועה באופן שגם לפי שיטתו הי' מקום לתקן שלא ישבע (באור לכלל ב), ורק שראב"י פליג גם ע"ז וסובר דהחיוב מכריע גם את החשש עד שאין גם לעשות תקנה שלא ישבע, דהא ראב"י אומר מפורש שמחוייב לשבע, וא"כ מוכח דסובר דליכא גם תקנה מדרבנן, ואולם מדברינו אלה מובן דיכול להיות שימצא גם דעה שלישית, היינו שימצא מי שיעשה בזה כעין הכרעה, דבנוגע לדינא דאו' יסבור כראב"י דשייך שבועה, ובכ"ז יסבור דבמקום שיש לחוש מצד הכרח הודאה יגרום לכה"פ שיהי' תקנה מדרבנן שלא לשבע, ואחרי כ"ז מובן די"ל דהך דינא מהמתניתין של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, הוא הוא הך דעה שלישית, היינו דאיירי באופן דיש תביעה עפ"י בירור אמצעי עפ"י ע"א, דיש ע"א שמעיד שראה כי הוא מצא, ובנוגע לדינא דאו' סובר הך תנא כראב"י דבתביעה שהיא עפ"י בירור ע"א ג"כ איכא הכרח הודאה, ובכ"ז יען דסוף סוף הוי רק בירור אמצעי, ע"כ יש לחוש להעדר ההודאה, ומשו"ה תיקנו שלא ישבע מפני תיקון העולם, והתקנה היא לא מצד מציאה רק מצד הבירור, ומציאה דנקט לא הוי בתור היסוד העקרי של הך דינא, כי באמת התקנה לא נעשית מצד מציאה רק מצד הבירור, ונקט רק מציאה בכדי לצייר במציאה אופן הבירור של ע"א, כי נקל יותר לצייר הך דינא של תביעה עפ"י בירור של ע"א במציאה, דבתביעה אחרת אינו מובן ענין תביעה עפ"י ע"א, דאם נתן לו מדוע לא יזכור בעצמו, וע"כ ציור של הך דינא מצוייר יותר במציאה, ובבן שתובע עפ"י אביו, דבתביעות כאלה אין להתובע לדעת, דבמציאה אין לו לדעת אחרי שנאבדה ממנו ואיך ידע מי שמצא, וא"כ אם אחד ראה מי שמצא ומודיע לבעל האבידה תובע בעל האבידה על פיו, ובבן שתובע עפ"י אביו ג"כ מצוייר ברווחא הך ציור, וגם י"ל דמשו"ז נקט מציאה לאשר בעיקרא דהך תקנה פתיכא ענין מציאה ואבידה, דהא חכמים הסוברים דגם מדאו' פטור, אמרו דהוי כמשיב אבידה, וגם אם יש תקנה כזאת, הלא התקנה היא משום דיש בזה נטית השקפת משיב אבידה, דכל הודאה במקצת שאינה באה בהכרח, יש בההודאה מעין משיב אבידה, ועיקר הדין מצוייר וודאי בהמוצא מציאה, ע"כ נקטו ענין דהמוצא מציאה דבר אשר עצם הציור מזכיר גם טעם הדבר, וכדרכם בקודש לצייר את המשפט בנושאים כאלה ובשמות כאלה האוצרים בקרבם גם טעם המשפט (כלל ד ובאורו), וע"כ ציירו פה ענין זה של תביעה על פי עד אחד בנושא של מציאה, לאשר זה הנושא מזכיר וכולל בקרבו גם טעם המשפט, דהטעם שתיקנו שלא ישבע הוא משום דיש בו התדמות למציאה ולמשיב אבידה, אבל התקנה בעצמה מונחת ומקופלת באופן התביעה ולא בחומר התביעה, כי כפי שפירשו כולם, התקנה היא מצד עצם חומר התביעה, מצד דחומר התביעה היינו החומר ממה שהתביעה נוסדה היא מציאה, על כן תקנו דכשתובע מציאה יש תקנה שלא ישבע מפני תיקון העולם, אבל לפי מה שבארתי לא הוית מציאה לעיכובא לענין