אורים גדולים קעג

בתו' ד"ה וראב"י, וכפי שכתבנו מיושבים מאד דברי רש"י, וע"ז מתרץ רב בטוענו קטן, דהלא הכא ליישב דברי ראב"י יש לתת קיום להדין ולהלשון, מצד קיום הדין יש לצייר שיש כאן תביעה, ואולם הלשון מכריח לחפש תביעה כזאת שכמוה כאין, דרק אז יוצדק הלשון שאדם נשבע על טענת עצמו, וע"כ רצה לתרץ בטוענו קטן, דיש בזה כעין פשרה דיש תביעה והתביעה אינה נחשבת כ"כ, ומקשי ע"ז קטן מידי מששא אית בי' והתנן כו', פי' דהלא התירוץ הזה מספיק רק ליישב הלשון ולא הדין, דתביעה כזאת לא נחשבת לשום תביעה ואינה עושית שום רושם, וע"כ מהפך את הישוב לצד אמיתת המשפט ומתרץ דאיירי בגדול, וע"ז הקשה א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא, דנהי נמי דעתה יצא ידי חובת משפט [דוודאי י"ל דלפי"ז יש לחייבו שבועה], אבל בזה לא נצא ידי חובת הלשון עד דמוקי אלא בדרבה קא מיפליגי, פי' דרבה הראה לדעת דבמודה במקצת ליכא שום קורטוב השבת אבידה, משום דיש בו הכרח הודאה, וכיון שכן ממילא יש מקום לומר דפליגי בגבולי הכרח הודאה, היינו דשניהם סוברים כרבה דחיוב שבועה דמודה במקצת נוסד על יסוד דהכרח הודאה, ורק דפליגי בתביעה כזאת שנשענת על ידיעה מבירור אמצעי, אם נחשבת לתביעה שיש בה העזה, דראב"י סובר דיש בה העזה, וממילא יש בה הכרח הודאה וחייב שבועה, וחכמים סוברים דאין בה העזה וליכא הכרח הודאה ופטור, ושיטת רש"י דגם התביעה שקטן תובע בטענת אביו ג"כ הוי כמו בירור אמצעי, דאחרי דהעיקר הוא מצד שתובע בשם אביו, א"כ גם אם קטן תובע נחשבת ג"כ לתביעה שיש בה העזה, וגם י"ל דרש"י הוכרח לזה בכדי שיתיישב גם הלשון של נשבע על טענת עצמו, דאם הבן הוא גדול לא מתחשב טענת עצמו, ואחרי שיש גם מקום להסביר כן בסברא וכנ"ל, ע"כ פי' רש"י כן, ואולם זה וודאי דהוא רק אם הבן טוען טענת ברי, אבל אם הבן אינו טוען אלא ספק אז וודאי דלא הוי הכחשה שיש בה העזה, דאינו עדיף מאלו האב בעצמו הי' תובעו מספק דלא הי' מחייב שבועה, דבתביעה מספק אינה נחשבת הכחשת הנתבע להכחשה שיש בה העזה (באור ללמוד ס"א), וא"כ ליכא הכרח הודאה, וממילא ליכא שבועה, וזהו שאמרו בשבועות חתם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי, דגם לראב"י אם אינו תובע ברי אינו מחייב שבועה

הנה נתבארה לנו המחלוקת דראב"י ורבנן על מכונה, וגם יצא לאור צדקת דברי רש"י בבאורו לזה

ח) ועתה נשאר לנו עוד לבאר הסוגיא בגיטין, הן עצם הך דינא של ר' יצחק של שני כיסין קשורין כו', והתייחסות המחלוקת דראב"י ורבנן להך דינא של המוצא מציאה בכלל, ולדינא של ר' יצחק בפרט, וליישב כל הסוגיא ולישבה מכל הקושיות שהקשינו ע"ז והנה בספרי כתבתי בבאור סוגיא זו איזה אופנים, ופה ראיתי לכתוב שלשה אופנים, ואולם קודם שאעתיק פה את השלשה אופנים, אציג פה תוכן ופתיחה אחת שכתבתי מתחלה לזה, כי על ידה יובן פה על איזה ציר יסובו האופנים האלה ומה מטרתן, ועי"ז תהי' בידינו לתת בתחלת כל אופן תוכן קצר ממטרת האופן ולבארו אח"כ, וזהו תוכן הפתיחה: דע כי המשפט הזה של המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, שנראה כמו שכולל סתירה בקרבו (לעיל אות א'), אפשר להתאמת רק אם בעל האבידה תובע מהמוצא בתביעה ע"י בירור כזה שהוא בירור אמצעי או כעין בירור אמצעי, דכל אמצעי באשר שהוא אמצעי יש בו שתי נטיות נטי' לצד זה ונטי' לצד זה, וע"כ בבירור אמצעי יש מקום לאמת המשפט, די"ל דכפי הדין הוי בירור המספיק לחייב שבועה, ובכ"ז אחרי דמכ"מ לא הוי בירור גמור, ע"כ יש מקום לחוש דבכ"ז לא יודה, ומשו"ה יש מקום לתקנה זו, ואחרי שבררתי דדינא דהמוצא מציאה איירי באופן דתובעים לו עפ"י בירור אמצעי, הראיתי דעפי"ז יש למצא גם ההתייחסות של הך דינא להמחלוקת דראב"י ורבנן, דגם שם במחלוקת דראב"י ורבנן אינו יוצא מתביעה ע"י בירור אמצעי, דגם בטענו עפ"י אביו הוי כעין בירור אמצעי, וכל בירור אמצעי אין לו גבולים מצומצמים (באור ללמוד יא), וע"כ יש לו להתייחס עם כמה אמצעים, וכמו דגם ביטול של בירור אמצעי יכול להיות ע"י כמה אמצעים אם הם יותר חזקים (באור ללמוד לא), כמ"כ יכול כל בירור אמצעי להתערך עם עוד כמה אמצעים העומדים עמו בערך אחד, ואמנם ענין ההשתוות של האמצעי מהמוצא מציאה עם טענו עפ"י אביו, בארתי עפ"י שלשה אופנים, זהו תוכן הפתיחה. ועתה נציג את השלשה אופנים עם תוכן קצר מתחילה מכל אופן, ואח"כ יבא הבאור על כל אופן

אופן א

שטענו עפ"י ע"א והוי טענו עפ"י בירור אמצעי ומתייחס לטוענו עפ"י אביו, דהוי ג"כ בירור אמצעי

באור לאופן א

ו) אחד מהיסודות אשר חיוב שבועה של הודאה במקצת נשען עליהם הוא יסוד של הכרח ההודאה (למוד נט), דלולא שיהי' טעם להראות שהי' מוכרח להודות יש להאמין לו במקצת שמכחיש, דאל"כ הי' מכחיש כולו, וע"כ דיש הכרח בהודאה (באור ללמוד הנ"ל), והכרח הודאה הוא מצד העזה, משום דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח (שם), וערך איכות ההעזה הוא כפי ערך איכות ההכחשה, וכל מה שההכחשה