אורים גדולים קעב

בשם עדים ועדותם נאמנה ומועלת, משום דהם מחזקים ענין הנאמנות (באור לחקירה ד' אות ט'), וא"כ רואים אנו דעילוי של ב' עדים הוא רק מצד הכח הפנימי שלהם, מצד ערך חוזק הבירור, והידיעה שבאה מבירור כזה נחשבת לידיעה חזקה, ואולם בכ"ז אחרי שמתמלאים כל הפרטים והתנאים הדרושים, אז ראתה התורה לתת להם יתרון עצמי כמו שאינם נערכים עוד בערך מדרגת חוזק הידיעה, רק כאלו זוג עדים הוא ברי' בפ"ע ברי' כזאת אשר אות אמת חקוק על מצחה, וע"כ מספקת להעמיד האמת על תלה שלא יהי' עוד מקום לספק, כי מגדרי האמת אשר אינו מקבל תוספות וגרעון, וע"כ אם גם אח"ז היו נמדדים ונערכים בערך מושגם הפנימי, לא היתה עוד חותם האמת עליהם, כי הי' תמיד מקום להעריך ערך מדרגת הידיעה, אבל בעת שאנו מעלים את ענין העדים בעצם, אז אין עוד מקום להביט על ערך הידיעה, כי שני עדים מוציאין את האמת לאמיתתה, אבל ע"א גם במקום דמועיל, בכ"ז הוא רק בירור אמצעי והוי כעין השערה חזקה (באור ללמוד לא), וע"כ מתערך בערך מדרגת ידיעתו, ואם יש עוד בירור כזה אשר בערך ידיעתו שוה הוא לידיעת ע"א מתערך בערך ע"א, וזהו סברת ר' נחמי' שאמר (סוטה דף ל"א ע"ב, ודף מ"ז ע"ב) כל מקום שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד דבמקום שע"א מהימן אין שום יתרון לע"א בעצם, ומתערך רק בערך מדרגת הידיעה שלו, וע"כ יש להעריך אליו עוד ידיעות כאלה, אם כי בגוף דברי ר"נ אלה יש ספק גדול אם כוונתו באמת לדמות אשה לע"א, דמאיזה מקומות יש הוכחות דמשמע דאשה לא דמי לע"א, וכבר עמדו ע"ז איזה מהאחרונים, אבל אין פה המקום להאריך, בשגם דאין כ"כ נ"מ מזה לענייננו, דאיך שיהי' ברור דע"א אין לו יתרון בעצם, וע"כ וודאי דצודקים אנו בזה שאמרנו, דאם נימא דידיעת ע"א מספקת לעשות את ההכחשה להכחשה גמורה להכחשה שיש בה העזה, יש לומר עוד דאם יש עוד ידיעה כזאת שבערך איכותה יש להעריכה פעם ידיעה הבאה מע"א, ממילא ההכחשה להידיעה ההיא נחשבת ג"כ להכחשה שיש בה העזה

ד) ומעתה נבא לבאור המחלוקת דראב"י ורבנן עם השקלא וטריא שיש ע"ז בגמ', ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, הלשון הזה כפי שטחיותו מורה דשום אדם אינו תובעו, וע"כ מקשי וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, דאחרי דשום אדם אינו תובעו א"כ הוי כמשיב אבידה, וזה הוי כמו דבר הנטוע בשכל דמשיב אבידה פטור, ובכ"ז אם נאבה להראות אמיתת היסוד הזה גם ממתני', [כי דרכם הי' לאמת כל דבר מאיזה ראי' ממתני' או מברייתא גם הדבר הידוע מסברא], יש לאמת מהך מתני' של המוצא מציאה לא ישבע, הגם דהוראת המוצא מציאה והוראת משיב אבידה י"ל דהן שתי הוראות שונות, דהמוצא מציאה אינו מציין שהחזיר לו מעצמו דע"ז בא הלשון דמשיב אבידה דהלשון הזה מציין שהשיב מעצמו בלא שום התעוררת (פ' י"ד אות ג'), אבל ההוראה של המוצא מציאה מציירת רק אופן ביאת הדבר לידו שבאה אליו ע"י זה שמצא, אבל אינה שוללת ידיעת הבעל אבידה, דמצוייר שהוא מצא ואחרים ראו ויודעים שמצא או שבעל האבידה בעצמו ראה או שיודע שמצא ותובעו (שם פ' הנ"ל אות הנ"ל), ואולם בכ"ז הלא יש לדעת מהמוצא מציאה גם על משיב אבידה ועוד בק"ו, דזה וודאי דמה שהמוצא מציאה פטור משבועה הוא מצד שיש לו שיתוף השם עם משיב אבידה ויש בו איזה התדמות למשיב אבידה, וא"כ יש לדעת מזה עד כמה גדול כח הפטור במשיב אבידה, דרק מזה שיש קצת התדמות עם משיב אבידה פטור, וא"כ כ"ש משיב גופא, וע"כ אם יאבה מי מהמפרשים להזכיר על הקושיא של וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, הך מתני' של המוצא מציאה, אין להקשות עליו ל"ל להזכיר את המתני', דבאמת יש מקום להזכיר את המתניתין, אחרי דבאמת יש הוכחה גם מהמתניתין לזה, ואין מזה שום נזק בזה שנאמת הקושיא גם מהמתניתין. ואחרי העיון י"ל דבאמת יש הכרח להזכיר גם את המתניתין לגבי הך קושיא, ובלתי המתניתין ליכא שום קושיא, והוא דיש מקום לומר דמעיקר הסברא דמה דהוי כמו משיב אבידה אין עוד לתמוה, אם אמנם כי אין להכחיש דהסברא מעידה ע"ז, בכ"ז הלא יש להראות ראי' גדולה לביטול הסברא הזאת, להראות דגם במוצא מציאה ומשיבה יש שבועה מדאורייתא, דהא בכל מודה במקצת יש לחשבו בהמקצת שהודה למשיב אבידה, ובכ"ז חייב שבועה, דרק רבה ירד לחדרי המשפט של מודה במקצת ונתח אותו לנתחיו והראה את ההבדל שיש בין מודה במקצת למשיב אבידה, משום דבמודה במקצת יש הכרח הודאה, אבל בלא דברי רבה יש מקום לחשוב את מודה במקצת בכלל משיב אבידה, וכאשר באמת זהו יסוד הקושיא של רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כו', משום די"ל דהוי כמשיב אבידה, והיינו דחשבו דהתביעה אינה מעלה ואינה מורדת מדאו' ולפי"ז י"ל דרק חז"ל חשבו דמשיב אבידה במקום דליכא תביעה פוטרין אותו משבועה, וזה נכלל באמרם המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, כן הי' מקום לומר אם כי דחוק הוא, בכ"ז למען לתת עוז ותעצומות לקושיית הגמ', ראה רש"י להפות את הקושיא גם לצד זה שיהי' לה מקום גם אם נימא כן, דמכ"מ תחול הקושיא מצד תקנת חז"ל, דהלא במקום דליכא תביעה וודאי דלכה"פ פטור מדרבנן מצד התקנה, ומיושב היטב כוונת רש"י שהזכיר בהך קושיא של וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, הך מתני' דהמוצא מציאה כו', עיי"ה גיטין (דף נ"א ע"ב)