אורים גדולים קעא

המקצת הנשאר י"ל דנשארה ההכרעה דאין אדם מעיז (פתרון לחקירה ג), וא"כ באופן כזה פועלת שתי הפעולות, ורק די"ל דכיון שהן חלושות קצת לערך הפעולות שיש בהתאמתות טבעי [בהודאת פיו], ע"כ אינן פועלות, וע"ז אמרינן דכיון דהגבולים מתרחבים ע"כ גם הפעולות האלה כפי שהן מהתאמתות מוסרי, בכ"ז מספיקות לחייב שבועה. סוף דבר דיוצא מזה דגם לפי המסקנא אמרינן דמה שההתאמתות במקצת פועלת לחייב שבועה על השאר הוא משום דיש בה שתי פעולות, פעולת החיוב, ופעולת השלילה

ג) והנה בכל חיוב שבועה בהודאה במקצת יש שתי יסודות, א) הכרח ההודאה, ב) אפשרות ההכחשה (למוד נט), והיסוד של הכרח ההודאה הוא יסוד מוכרח דלולא הכרח ההודאה לא הי' חל מעולם חיוב שבועה, דהוא ענין הנטוע בשכל דבמקום שאינו מוכרח להודות יש לו להאמין ואין לחייבו בחיוב שבועה (באור ללמוד הנ"ל), ולפי"ז מובן דאחרי שבארנו דהשתי פעולות הן מראשי המסבות המסבבות את החיוב שבועה, וגם כפי שמסקי לבסוף דיש להרחיב גבולי הסבות המסבבות את החיוב שבועה, בכ"ז הכרח הפעולות אינו בטל, ומה שההודאה פועלת הוא רק מצד שיש בה שתי הפעולות וכנ"ל, א"כ כ"ש דהיסוד של הכרח הודאה שיש בחיוב שבועה דלא נתבטל, ובלעדו לא יחול חיוב שבועה בשו"א, ומובן מאליו דגם לפי האמת יש בכל הודאה במקצת לשום עין על ההודאה אם באה בהכרח אם הי' מוכרח להודות או לא, היינו אם יש בזה העזה או לא, דאם הי' מוכרח להודות ממילא יש בזה ענין דהעזה, וע"כ יש לחייבו שבועה, אבל במקום דבטלה הכרח ההודאה משום דבידו היתה להכחיש את המקצת שהודה ושוב אין לחייבו שבועה

עתה אחרי כל זה נבאר עצם המחלוקת דראב"י ורבנן וההבדל הנאמר בשבועות חתם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי, ואח"כ נבא לבאר הסוגיא דגיטין ולהסביר ההשתוות של מציאה להמחלוקת דראב"י ורבנן. הנה זה ברור דעיקר המחלוקת דראב"י ורבנן הוא ביסוד של הכרח הודאה, דהיסוד הזה הוא מהיסודות הראשים אשר עליהם נוסד חיוב שבועה דמודה במקצת, ובמקום שיתבטל היסוד הזה יתבטל גם החיוב שבועה, והיסוד הוא מצד העזה, ויסוד דהעזה הוא דקשה לו להכחיש בפני האיש שיודע האמת, ומודעת דיש כמה מדרגות בידיעה היינו בערך חוזק הידיעה, דיש ידיעה טבעית וחושית וידיעה מוסריית (למוד סג ובאורו), ובידיעה מוסריית יש ידיעה מבירור החלטי ותכליתי וידיעה מבירור אמצעי (למוד סד ובאורו), וכל אלה הן מדרגות מדרגות בערך חוזק הידיעה, וכל הכחשה באיכותה הוא פרך גודל המרחק האיכותי שיש בין המכחיש להמוכחש (באור ללמוד סב), וע"כ כל מה שידיעת המוכחש יותר חזקה גם הכחשת המכחיש יותר חזקה (באור ללמוד ס"ג), ועל כן המדרגות שיש בערך חוזק וחולשת הידיעות הן הן גם המדרגות למוד ערך חוזק ההכחשה, וכפי החלוקות והמדרגות שיש בערך חוזק וחולשת ההכחשה, מתערכת גם ערך ההעזה של המכחיש לגבי המוכחש (למוד סו), דכל מה שההכחשה היא יותר חזקה מתחזקת גם ענין דהעזה (באור ללמוד סו), והנה בכל תביעות תובע מצד שבעצמו נתן לו, וא"כ תובע מצד ידיעה טבעית וחושיית (באור לחקירה ד), והוי ידיעה חזקה, וההכחשה לידיעה זאת הוי הכחשה עצומה, וממילא גם ההעזה הוי העזה גמורה, ואולם אם אחד תובע מחבירו בתביעה כזאת שיודע התביעה רק מעד אחד, כי ע"א אמר לו שהוא חייב לו, בידיעה כזאת יש לחקור אם היא מספקת לחשוב את הכחשת המכחיש להכחשה שיש בה העזה, והיא באמת חקירה רבתי (חקירה ד), ועיקרה תליא בזה אם בהכחשה לידיעה כזאת הבאה מע"א יש העזה (באור לחקירה ד)

והנה אם נימא דידיעת ע"א מספקת לעשות את ההכחשה להכחשה גמורה להכחשה שיש בה העזה, יש לומר עוד דאם יש עוד ידיעה כזאת שבערך איכותה יש להעריכה במדרגה אחת עם ידיעה הבאה מע"א, ממילא ההכחשה להידיעה ההיא נחשבת ג"כ להכחשה שיש בה העזה, דידיעה הבאה מע"א מתערכת תמיד עם ידיעה אחרת הדומית בערכה, דבע"א אין בו שום יתרון ועילוי עצמי שיהי' מקום לומר דרק ע"א גורם זאת, דבמקום שע"א מועיל הוא רק מצד מושגו הפנימי מצד ערך חוזק הידיעה שיש מע"א, דבספרי כתבתי דזהו ג"כ ההבדל שיש בין ב' עדים לע"א, דב' עדים הוו כמו ברי' בפ"ע וכמו שמתעלים גם מצד תמונתם החיצונית, וע"כ במקום דבעינן ב' עדים אין לדמות ידיעה אחרת הבאה מאיזה הכרעה לידיעת דשני עדים ולומר, דאחרי דכפי משפט הבינותי יש לידיעה ההיא באיכותה ג"כ ערך מעלת ידיעת ב' עדים, ע"כ י"ל דתועיל הידיעה ההיא במקום דידיעת ב' עדים מועלת, אלא דבאמת אמרינן דבזה הוו שני עדים כמו גזה"כ אשר אין לדמות נושא אחר להם, כי כל ההתדמות וההשתוות של משפטי הנושאים זל"ז, הוא רק מצד מושגם הפנימי, ובמקום שיש יתרון להנושא מצד תוארו ותמונתו החיצונית אין בו עוד תורת ההתדמות וההשתוות, [והארכתי בזה בספרי ואפס מזה הבאתי בספרי חותם תכנית ח"א פ"ב אות א' עייש"ה], וע"כ בזה ששום ידיעה הנוסדה על איזה השערה אינה מתחרת עם ידיעה של ב' עדים, [גם במקום אשר באיכותם אפשר לדמותם זל"ז] הוא משום ששני עדים מתעלים גם מתמונתם החיצוני, אם כי באמת תחלת יסוד הנאמנות דעדים מה שהתורה האמינה לשני עדים הוא מצד מושג הפנימי, מצד דהידיעה שבאה משני עדים היא חזקה עד שהיא מספקת לברר בבירור גמור, ומשו"ז יש כמה תנאים ופרטים בענייני עדים אשר רק בעת שמתמלאים התנאים האלה, אז רק אז נקראים