אורים גדולים קסט

הנה ר' יצחק סובר ע"כ דליכא גם תקנתא דרבנן דלא ישבע, דהא זהו עיקר הקושיא על ר' יצחק וכמו שאמרו ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, משום דפשטות דבריו משמע דמחוייב שבועה גם מדרבנן ולא קאי על עיקר השבועה דאו', וע"ז אמרו הוא דסובר כראב"י, ומוכח דכפי דמסקו יש השתוות להמוצא מציאה ובעל המציאה תובעו אח"כ, עם מי שטוען בטענת אביו, וא"כ מבואר דלראב"י אין מקום להך דינא דמתניתין, ולפי"ז יש לתמוה מתניתין כמאן נוקמי, הלא לחכמים גם מדינא ליכא שבועה בכה"ג [אחרי דטוען מצד אביו ומוצא מציאה דומים זל"ז, א"כ הסוברים דבטוען מצד אביו ליכא שום שבועה, וודאי דכמ"כ במוצא מציאה], ולראב"י מחוייב לשבע ואין בזה שום תקנה והיא ג"כ קושיא גדולה, וכ"כ יש עוד דקדוקים רבים שם בהסוגיא הנ"ל. ובעצם המחלוקת של ראב"י ורבנן, הנה רש"י מפרש שם דקושית הגמ' וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור, הוא מחילא דמתני' דמבואר אשר המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ויקשה מאד דא"כ הי' להם לומר הלשון שאמרו במתניתין המוצא מציאה לא ישבע, וגם הא זהו עיקר התירוץ שמתרצים הוא דאמר כראב"י דרוצים להוכיח דראב"י ל"ל תקנתא דמתני', וכבר הערו ע"ז בתו' ד"ה ור"מ, ועיי"ה בש"מ בכתובות (דף י"ח ע"א) ד"ה וראב"י. גם בזה שרש"י מפרש דלסוף שמסקו אלא בדרבה קמפליגי, הכוונה דמוקי דאיירי בשטוענו קטן, ובכ"ז לא יקשה הקושיא שהקשו הלא אין נשבעין על טענת קטן, דכיון דהקטן תובעו בטענת אביו יש לו להשביע, ג"ז תמוה מאד וכמו שהקשו שם בתו' ועיי"ה שם בדברי הראשונים, וכ"כ יש בענין זה בדברי שארי גדולי הפוסקים מבוכה רבה, הן רבינו האלפס בשבועות פסק להדיא כראב"י עייש"ה, וא"כ קשה מדוע לא הביא המימרא של ר' יצחק דשני כיסין קשורין כו', וע"כ די"ל דסובר דלסוף לא קאי האי שינויא שאמרו הוא דאמר כראב"י, אלא דכפי שמסקו אלא בדרבה קא מפליגי, נדחה הך שינויא, משום דמפרשי דאיירי דווקא בטוענו גדול, ועם זה נדחה מהלכה כל המימרא של ר' יצחק, אחרי דכל המסעד והמשען שרצו לתת לדינא של ר' יצחק הוא רק אם נאמר דיש לו לר' יצחק להשען בדבריו על דברי ראב"י, וכיון דלשיטתו מסקו לסוף דגם ראב"י אינו סובר הך מילתא דר' יצחק, הלא ברור דהמימרא של ר' יצחק נשארה דחוי' ובטלה מעולם ההלכה, עיי"ה ברא"ש בגיטין פ' הנזיקין (אות ד), ועוי"ש בתפארת שמואל (אות א), ובקרבן נתנאל (אות פ), ואולם באמת הוא דוחק גדול, וכל מי שיעיין היטב בזה ירגיש את הלחץ והדוחק שיש בזה, דהא בכ"מ שמביאים את המימרא דראב"י הביאוה עם השקלא וטריא שיש עלי', ובכ"מ מסקו אח"כ אלא בדרבה קא מפליגי, ואז אין עוד מקום לומר דמילתא דר' יצחק תהי' כראב"י, א"כ לאיזה צורך הביאו כלל הכא בגיטין המימרא של ראב"י לענין המימרא דר' יצחק, הלא כבר ידעו דלסוף בהכרח לומר דבדרבה קא מיפליגי, ואז אין מקום לתמוך מימרא דר' יצחק על דברי ראב"י, ולא הי' להם כלל להביא וא"כ קשה מאד, וגם בלא"ה יש מבוכה בדברי רבינו האלפס עייש"ה בשבועות (פ' שבועות הדיינין) בדברי הר"ן, אמנם ביותר תגדל המבוכה בדברי רבינו הרמב"ם, דהנה הרמב"ם (בפ' י"ג מהל' גזילה ואבידה ה"כ), פסק דלא כר' יצחק עייש"ה, הרי דכתב להדיא היפוך מדברי ר' יצחק, וכפי פשטות דברי הסוגיא דגיטין יש לומר דסובר דלא כראב"י, אחרי דשם מוקי דר' יצחק סובר כראב"י, ואולם כאשר נשים לב על דבריו לדעת הכרעת דעתו בעצם המחלוקת דראב"י ורבנן, נלאה למצא פשר דבר בזה וכמעט כי לא נמצא מקום לצאת מן מבוכה רבה, דהלא זה דבריו (בפ"ד מהל' טוען ונטען ה"ה), וכן [דמתחלה מביא שם איזה ענינים שהנתבע פטור משבועה משום דהוי כמשיב אבידה] האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים ה"ז משיב אבידה ופטור אף משבועת היסת ואצ"ל אם חודה מעצמו ואמר מנה חי' לאביך בידי ונתתי לו ג' דינרין ונשאר לו נ' שזה פטור אף משבועת היסת, אכל יורש שטוען ואמר אני יודע בוודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמישים או אין לך ביד אבי אלא ג' חרי זה מודה במקצת וישבע, כל מה שנעיין יותר בדבריו נלאה יותר למצא פשר דבר לדעת כמאן הכריע בדעתו הגדולה בדבריו אלה אם כרבנן או כראב"י, דאם נפרש מה שאומר בסוף דבריו אבל יורש שטען ואמר אני יודע בוודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמישים או אין לך ביד אבי אלא נ' חרי זה מודה במקצת וישבע, דכיון בזה למה שאמרו שם בשבועות התם דלא אמר ברי לי הכא דאמר ברי לי, דהכוונה בזה היכא שהיורש תובע בטענת ברי אז חייב והיכא שאינו תובע בטענת ברי פטור, וע"כ אומר דאם טען ואמר אני יודע בוודאי ה"ז מודה מקצת וישבע, ואם נפרש כן ע"כ דסובר כראב"י דהא הך חילוק אמרו שם לראב"י, הלא מלבד כי כפי שכתבנו מוכח מדבריו בהל' גזילה ואבידה דאינו סובר כראג"י, גם ראש דבריו בהלכה זו מוכיחים דאינו סובר כראב"י, דהא מפשטות לשונו שאמר וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אוסר אין לך בידי אלא חמישים ה"ז משיב אבידה ופטור, דבריו אלה מפורשים ומבוררים דגם אם אומר שאביו אמר לו שיודע בבירור שיש לו בידו מנה, בכ"ז פטור, וא"כ מוכח כבירור דסובר דלא כראב"י, דלראב"י וודאי דחייב כה"ג, הן אמת דלפי"ז הלא יש לתמוה על סוף דברי הרמב"ם במה שמסיים אבל יורש שטען ואמר אני יודע בוודאי כו', ה"ז מודה מקצת וישבע