אורים גדולים קסג

דברי הרמב"ם כן, הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן. פירוש, דמזה נראה דהחיוב הזה אי אפשר שיוגמר ע"י עדים דהא הם אינם יכולים לדעת אם הוא שוגג, ע"כ גם כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי דע"ז הלא יכולים העדים להעיד, מכ"מ לענין דינא נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים, דבאופן זה וודאי דפטור דהרי לא הכחיש את העדים, [ואולי צ"ל ברמב"ם דלא הכחיש את העדים, וט"ס הוא מש"כ ולא הכחיש כו'], א"כ חזינן דאין ביד האדם להמשיך עליו חיוב, ע"כ גם במקום שמכחיש אותן ג"כ אינם מחייבים אותו, דהוא אינו מן החיובים שמתחייב ע"י עדים, ובכ"ז במקום דבאמת אפשר להשוות דבריו לדברי העדים וודאי דיותר טוב, ולזה לענין שפחה חרופה כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' שגגות) לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי נאמן ואינו מביא קרבן על פיהן שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו או לא גמר וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי, , היינו משום דהכא באמת יש להשוות דבריו עם דברי העדים, ויש לי עוד הרבה להאריך בזה אך לא רציתי להאריך יותר, כי כבר נתארכו הדברים יותר מכפי שחשבתי. ורק זאת ראיתי לרשום עוד פה, דרבים תמהו מדוע הכריע הרמב"ם דהטעם דאינו מתחייב עפ"י עדים הוא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר כו', ומדוע זה דחה הטעם השני דאדם נאמן על עצמו כו', ולדעתי יש לתרץ בפשיטות, דחילי' דילי' הוא מפשטות המתני' דהא הם משיבים לר"מ מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור, ואם נימא דהטעם הוא דאדם נאמן על עצמו כו', נצטרך לדחוק בזה דהם השיבו לו לדבריו ועוד איזה דחוקים שיש לדחוק בזה, וע"כ הכריע דהעיקר הוא כהך טעמא דמגו, וגם רהיטת הסוגיא משמע כן דטרחו ליישב כל המקומות שמראים סתירה להטעם דמגו, ומה שאינו מן המפרשים חשבו דמהסוגיא דב"מ מוכח דהטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו כו' ג"ז אינו מוכרח, דכפי שנבאר לקמן בע"ה הסוגיא, יראו כולם דאין משם שום הכרח, וע"כ מתיישבים דברי הרמב"ם בטוב

פרק טז

ישלים הבאור בסוגיא דב"מ

א) אחרי שהשלמנו דברינו בבאור הסוגיא דכריתות, עתה יש בידינו לבאר בע"ה את השקלא וטריא דילן בב"מ, הנה כפי שבארנו את שני הטעמים של החכמים דפוטרים [באחד שעדים מעידים עליו שהוא חייב חטאת והוא מכחישם], יש להוכיח מהם חוזק ואלמות של הודאת פיו לעומת העדאת עדים, דכפי שבארנו יש להוכיח מהטעם דאדם נאמן על עצמו כו', דבמקום דאין הכרח לבכר את הבירורים הכוללים ולתת להם משפט ההכרעה על הבירורים הפרטים, אז יש תורת הקדימה לבירורים הפרטים מצד כי הם בעצם חזקים יותר, כי הם בירורים טבעיים וחושיים וכמו שמבואר בדברינו לעיל, וא"כ אנו רואים דהודאת פיו חזקה יותר ורק במקום שיש הכרח מצד חוקי משפטי הכוללים אז מתבטלת, אבל במקום שאין הכרח אז פועלת הרבה יותר, וגם אם נימא דהטעם דחכמים הוא משום מגו דאי בעי אמר מזיד כו', ג"כ יש להוכיח חוזק של הודאת פיו, דהא כל הטעם של מגו כפי שבארנו גדרו הוא, מצד דדבר דתלוי במחשבת הבעלים אינם יכולים העדים לדעת, וסגור גם בזה ידיעת חוזק פעולת ידיעת הבעלים נגד העדאת עדים, והנה במודה במקצת יש שתי פעולות פעולת החיוב ופעולת השלילה (באור ללמוד כ"ט), ובמקום דמתאמתת המקצת ע"י עדים יש להסתפק אם בהתאמתות הזאת יש שתי הפעולות או כי אין בה גם אחת משתי הפעולות, כי על כל אחת ואחת יש ספק, הן על פעולת השלילה והן על פעולת החיוב, הספק שיש להסתפק בפעולת השלילה הוא מצד הבדל דק שיש ביניהן [בין ההודאה להעדאת עדים], וההבדל יש לו מקום רק אם נשקיף על החיוב השקפת חיוב מעמסיי ונייחסו מעין יחס הקנס, ועל ההבדל הזה שקלו וטרו מתחלה וכמו שבארתי לעיל, ואולם ההבדל בפעולת החיוב [היינו ההבדל שיש להבדיל בין מודה בעצמו במקצת למתחייב במקצת ע"י העדאת עדים], הוא הבדל חזק שיש לו מקום גם אם לא נשקיף ע"ז השקפת יחס הקנס, דההבדל הוא מצד דההתאמתות של הודאת פיו הוית התאמתות טבעי וחושי והיא חזקה יותר באיכות, והתאמתות של העדאת עדים הוי התאמתות מוסריי (באור לחקירה ב)

והנה בספרי כללי דחז"ל וד"ל כתבתי, דכלל גדול יש דבעת שחז"ל רצו להזכיר חומרות וקולות ראו להזכיר חומרות וקולות מוסריות, מלהזכיר חומרות וקולות טבעיות, גם במקום אשר החומרות והקולות המוסריות מקורן הוא מצד החומרות והקולות הטבעיות. באור הדבר, בכ"מ שרצו ללמוד איזה דבר חומרא או קולא מנושא אחד לנושא השני ע"י מה מצינו או ע"י ק"ו והזכירו החומרות והקולות של כל נושא, או בעת שרצו לדחות המ"מ או הק"ו מצד איזה חומרא או קולא, השתדלו למצוא חומרות וקולות מוסריות, כש"ד הן בבנייני הלמודים והן בסתירות הלמודים, השתמשו בשינויים מוסריים, כי כל יסודי בנייני הלמודים ויסודי סתירות הלמודים עפ"י רוב הם מצד שינויי האיכיות שיש בין נושא המלמד ובין נושא הלמד, כי כל ק"ו הוא שמתחיל לומר מה נושא זה שאין בו חומר הזה בכ"ז יש בו חומר זה, א"כ כ"ש שיש