אורים גדולים קסב

ודעת, דלפי דברי יש באמת התייחסות להטעם של אדם נאמן על עצמו כו' עם זה דאין ממשכנין וכדברי הרשב"א, ורק לא כפי שהבינו דמצד זה גופא נאמן, אלא דמשו"ז דאין ממשכנין ע"כ י"ל דאין ביד העדים להמשיך עליו החיוב, ובכ"ז לא תקשה מזה דהא אחר ג' רגלים ממשכנין, דהכא נימא דלא נתחייב מתחילה כלל ע"י עדים וממילא גם אח"כ אין ממשכנין וכמו שכתבתי לעיל, וכמ"כ יש ליישב עפ"י מש"כ כוונת התוס' בכריתות (י"ב ע"א) שכתבו וז"ל, וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא לי' בכפרה. פי', דכוונתם הוא כן דהנה אם אינו מביא החטאת ונאבה למשכנו ולכופו אין לנו דרך אחרת רק לומר דלא ניחא לי' בכפרה, דאין לומר דחושב שאינו חייב אחרי דאין בזה שום הכחשה ושום קורטוב ערעור בעולם, וע"כ דהמושג דכפי' ומשכון הוא רק משום שיש לחוש דלמא לא ניחא לי' בכפרה, ולזה אין לחוש, דסתם אנשים רוצים בכפרה וכמשכ"ל, אבל הכא חושב דהוא פטור מצד שהוא מכחיש, ואם הדין נותן שהוא חייב וודאי דהוא חייב ויש לו לכפות. גם מה דיש להקשות ע"ז דמאי תועיל הכפי' אחרי דכל הסברא דכפי' מהני הוא משום דניחא לי' דתיהוי לי' כפרה וכמו דאמרו בב"ב (דף מ"ח ע"א) והכא הא אינו רוצה וכמו שהבאתי לעיל, ג"ז לא קשה די"ל דהכא ג"כ כיון שבאמת הוא מתחייב עפ"י עדים [דלמאן דסובר דחייב הכוונה דבאמת יש עליו חיוב גמור וכמו בכל חיוב שאחד מתחייב עפ"י עדים דיש גם עליו חיוב וכמשנ"ת לעיל (למוד נ"ח ובאורו)], א"כ שייך לומר דניחא לי' שיעשה המצוה וכמו שאמר שם לענין גיטי נשים ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, דהכונה דמצד הרצון הפנימי של המצוה מתיישב בלבו לעשות המצוה, וע"כ גם במקום די"ל דאיהו חושב דלא בעי כפרה מכ"מ כיון דעפ"י דין מצווה להביא ממילא שייך כפי', ומה שאמרו בסתם ודלמא שא"ה דניחא לי' דתיהוי לי' כפרה, הוא משום דעפ"י רוב הכפיות בקרבנות הוא במקום דיודע דחייב ורק שאינו רוצה להביא ושם שייך לומר דניחא לי' שיחי' לו כפרה, ובמקום דמשכחת כפי' גם בעת שאיהו אומר דלא בעי כפרה אז נימא דמשו"ה מועלת הכפי' משום דניחא לי' מצד המצוה, ורק באשר ענין כפרה הוא מהדברים אשר כל אדם רוצה בזה ע"כ תפסו הלשון דניחא לי' בכפרה, אחרי דבאמת רוב פעמים שייך לומר ניחא לי' דתיהוי לי' כפרה, ובמקום דלא שייך זה י"ל ניחא לי' משום המצוה וכנ"ל, והא דכתבו בתו' יבמות (דף פ"ז ע"א) ד"ה ר"מ וז"ל וממשכנים אותו אם אומר שלא להביא ולא דמי לשאר חייבי חטאות דניחא להו בכפרה ולא בעי משכוני, כיוונו ג"כ כנ"ל, דכוונתם בזה הוא כן, דהא דאמרינן דאין ממשכנין הוא מצד דאמרינן דוודאי יביאו מעצמם וממילא הכא יש למשכן אחרי דחושבים שאינם חייבים, [ולחנם עמלו בזה האחרונים דבאמת דבריכם ביבמות ובכריתות עולים בקנה אחד], וכמ"כ אזל מה שהקשו על דברי התו' דכריתות מדוע הקשו על ר"מ והא אין ממשכנין, הא עכ"פ אחרי ג' רגלים ממשכנין דכבר כתבתי דהא דאמרינן אחר ג' רגלים ממשכנין הוא במקום דבאמת הוא מחוייב להביא, והכא קאי כוונת קושייתם על עיקר החיוב דאחרי דאין ממשכנין משום. דתלוי בדידי' א"כ מדוע באמת לא יהי' נאמן וממילא לא יהי' עליו שום חיוב, וע"ז מתרצים דניחא לי' בכפרה, באופן אשר כל הסוגיא מתיישבת בע"ה לפי דברינו, וכל מי שיתבונן היטב במתינות בכל מה שכתבתי, יראה כי קלעתי בע"ה אל מטרת האמת

וחזי מאן גברא רבה דקא מסהיד על אמיתת דברינו [בבאור הטעם דמגו דאי בעי אמר מזיד הייתי כו'] הוא ניהו רבינו הרמב"ם ז"ל, דז"ל הרמב"ם (פ"ג מהל' שגגות ה"א) מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא חתרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא אומר אני יודע בוודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים, ודבריו לכאורה מרפסין אגרא וכמו שהם סותרין זא"ז, הלא בדבריו מבואר להדיא דאפי' אם מכחיש העדים לגמרי וגם באופן דאינו יכול לתרץ דיבורו ג"כ פטור, דהא כתב להדיא והוא אומר אני יודע בוודאי שלא עשיתי דבר זה, דמוכח שמכחיש את המעשה מכל וכל ובכ"ז פטור, ובכה"ג אין לומר דיתרץ דיבורו דהלא כל אלה שכתבו דהכונה מצד שיתרץ דיבורו כתבו להדיא דאם אמר בפירוש שלא אכל כלל חייב באמת, עיי"ה שם בכריתות בתו' ד"ה נ"מ ובב"מ בד"ה מה, והאיך ארכבי' הרמב"ם אתרי ריכשי וכתב אח"כ כשאמר לא אכלתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון דמשמע דיש לתרץ דיבורי', ומתחלת דבריו לא משמע כן, ומה שרצו איזה מן האחרונים לומר דכונת הרמב"ם דמשו"ה פוטר משום דאמרינן דמכוין לפטור א"ע מקרבן, ומה שאמר לא אכלתי כלל הוא משום דלא משוי אינש נפשי' רשיעא, הוא דוחק גדול, וגם אין להטות כוונת הרמב"ם לענין מגו היינו דמשום דיש לו מגו משו"ה נאמן, לבד דע"ז קשה מצד דהוי מגו במקום עדים, גם לשונו של הרמב"ם מורה בפירוש להיפוך, דהא לפי"ז י"ל דמאמינים לו שלא אכל, ובאמת מדסיים הרמב"ם בזה"ל נעשה כאומר לא אכלתי בשוגג אלא בזדון, מוכח בפירוש דאין הכוונה שמאמתים לו שלא אכל, וע"כ ברור דכוונת הרמב"ם הוא כפי שכתבתי, דהטעם דמגו הוא רק להטעים דהכא אינם פועלים העדים לחייבו יען דהוא חיוב כזה שאי אפשר שיתברר ע"י עדים, וע"כ ממילא אין ביד האדם לחייבו, ולפי"ז יתבארו