אורים גדולים קסא

ע"י עדים [דמה שיש עליו חיוב ויש לומר לו שהוא חייב לא מקרי שום מעשה ואינם סותרים זל"ז וכנ"ל] א"כ וודאי די"ל דבחטאת כיון שאין בו כפי' בעצם ע"כ אינו מתחייב עפ"י עדים, אחרי דבאמת בירור הפרטי על עצמו אלים יותר מבירור עדים, דהבירור הפרטי הוא חזק באיכות מהבירור הכללי (באור לעקר ח') דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והא דבכ"מ מתחייב ע"י עדים הוא מצד שחיוב הכפי' שמוטל על ב"ד נעשה ונגמר ע"י הבירורים הכוללים וממילא יש גם עליו חיוב (באור ללמוד נ"ח), אבל בחטאת דאין בו כפי' אינו מתחייב ע"י עדים, וזהו כוונת הגמ' די"ל דטעמייהו דחכמים הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, וע"כ בחטאת דאין בו כפי' אינו מתחייב ע"י עדים, והגם דאחרי ג' רגלים ממשכנין גם בחטאת הוא רק בחיוב חטאת כזה שאין ספק בחיובו דהוא בעצמו התחייב בו, ובכ"ז אין ממשכנין משום דאמרינן דמעצמו יביא, וע"כ אמרינן דכיון דעברו ג' רגלים ולא הביא יצא מכלל האנשים דניחא להו בכפרה, וע"כ יש לכופו לזה כיון דבעקר הקרבן נתחייב וכמשכ"ל, אבל הכא סובב הספק על תחילת החיוב אם מתחייב עפ"י עדים, דכל עקר הסברא שיש לומר שמתחייב עפ"י עדים הוא רק מצד שיש בו כפי', וא"כ הכא כיון דבעצם החיוב ליכא בתחלה כפי' י"ל דבתחלה לא נתחייב כלל עפ"י עדים, וממילא וודאי דגם אח"כ אין ממשכנין אחרי דלא נתחייב כלל והוא ברור

ואמנם עדיין הדבר בספק, דאם נימא דמשו"ז שיש בו חיוב ויש לומר לו שהוא חייב גם משו"ז נקרא דעומד תחת חוקי הבירורים הכוללים, א"כ ממילא אין לומר דטעמייהו דחכמים הוא משום דאדם נאמן על עצמו כו' כיון דהכא מתבטל ג"כ הבירור הפרטי לעומת חוקי הבירורים הכוללים, ואך בכ"ז יש להראות דיש טעם מיוחד מדוע בחיוב חטאת לא יתחייב עפ"י עדים [גם אם נימא דבכל חיוב שאין בו כפי' מכ"מ מתחייב עפ"י עדים משום עצם החיוב משו"ז שיש לומר לו שהוא חייב], והוא די"ל דחיוב כזה שעקר יסוד סבת החיוב בכלל אינו עומד תחת גדר דהעדאת עדים ע"כ גם במקום שמצוייר אשר העדים יפעלו, בכ"ז כבר בטל מחיוב הזה גדר דהעדאה ועומד תחת גדר דהודאה. כי הנה כל חיוב [לבד קנס] הוא או בהודאת פיו או בהעדאת עדים, בהודאת פיו הוי הוא סבת החיוב [היינו סבת בירור החיוב] כי הוא בעצמו ממשיך עליו החיוב, בהעדאת עדים הוו העדים סבת החיוב כי הם מחייבים אותו, וע"כ י"ל דבחיוב כזה שאינו נכנס תחת גדר דהעדאת עדים אז יצא החיוב מכלל החיובים שמתחייבים עפ"י עדים ועומד רק תחת גדר דהודאת פיו. והנה מודעת דעדים יכולים להעיד רק על עצם המעשה החיצונית אבל נא על מחשבת הבעלים, וחיוב חטאת הוא חיוב כזה שחיובו תלוי במחשבת הבעלים דהוא בא רק על שוגג, והוא דבר שאי אפשר מעולם להתברר עפ"י עדים, , וע"כ י"ל דבחיוב כזה בטלה פעולת העדים גם במקום שתצוייר פעולתם, וכמו במקום שההעדאה על גוף המעשה תספיק ג"כ לברר החיוב, בכ"ז אינם מחייבים דחיוב כזה אינו עומד תחת בירור עדים בכלל, וזש"א או דלמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור, והמגו הזה אינו מתפרש כמו שארי מגו שבש"ס אלא דהכא הכוונה הוא כן, דכיון דבידו תמיד להסיר החיוב שאין ביד העדים להטיל עליו חיוב אם הוא יאבה להשמט מהחיוב דהלא בידו תמיד לומר מזיד הייתי, וע"ז אין ביד העדים להכחישו, ע"כ ממילא אינו מן החיובים שעומדים תחת בירור העדים, דבכל מקום שעדים ממשיכים על אחד חיוב גם בעת שהוא מכחיש אותם צריך באמת טעם על זה וכמו שהארכנו בזה, ורק אחרי רוב מועצות ודעת עלה בידינו להסביר טעם הדבר, וע"כ י"ל דבחיוב כזה לא אמרינן כן, וע"כ אין עדים מחייבים אותו לעולם גם במקום דאינו יכול לתרץ עוד דיבורי' וגם אם דבאמת לא שייך מגו, משום דהעקר הוא דהסברא הזאת עומדת להראות דעדים אין מחייבין אותו לעולם, ולפי"ז גם אם אומר בפירוש לא אכלתי כלל מכ"מ אינו חייב קרבן כיון דעדים אין מחייבין אותו בחיוב כזה, ולהך טעמא מובן ממילא דבחיוב קרבן כזה דחיובו יכול לבא ע"י עדים וכמו בטומאה חדשה דשם יש להתברר עיקר החיוב ע"י העדים וודאי דיש ביד העדים לחייבו, אבל אם נימא כטעם הראשון דמשו"ה אין עדים מחייבים אותו משום דבחיוב דליכא כפי' אין ביד העדים לחייבו משום דבאמת אדם נאמן על עצמו, א"כ גם בטומאה חדשה אינו מתחייב עפ"י העדים, אלו הן השני טעמים שיש להעמיס בטעמייהו דחכמים דפוטרים אותו מקרבן. ואמנם ר"מ דמחייב ע"כ דסובר דגם חיוב שאינו עומד תחת גדר דכפי' מכ"מ כיון דשם חיוב עליו מתחייב עפ"י עדים, וסובר עוד דגם חיוב שעיקר החיוב לא יצוייר שיתחייב רק עפ"י עצמו, בכ"ז במקום שיש לחייבו עפ"י עדים מתחייב עפ"י עדים, ורק בעת שיכול עוד לתרץ דיבורו באופן שיסכימו דבריו עם דברי העדים אז מתרץ ומפטר, אבל במקום שאינו יכול לתרץ עוד דיבורו וההכחשה בולטת ומבצבצת, אז מחייבים אותו העדים כבכל חיובים החמורים דמתחייב בעונשם עפ"י עדים, [ונימא דלר"מ הקרא של או הודע אליו דדרשינן ממנו ולא שיודיעוהו אחרים קאי באופן דבידו לתרץ דיבורו, ובספרי הארכתי בזה וחקרתי אם המחלוקת דר"מ וחכמים הוא בדקדוק הקרא, או דיסוד המחלוקת הוא בסברות וכאו"א מפרש הקרא כפי סברתו, וגם הבאתי שם דברי התו"כ והארכתי בכ"ז ואכמל"ב]

ומעתה כל מי שיעיין היטב בדברי יראה איך כי הסוגיא תתבאר בע"ה בבאור ישר, וכל הדקדוקים שדקדנו בה יתיישבו כולם בטוב טעם