אורים גדולים טז

בכ"ז י"ל דהוא רק לענין חלק היציאה ושלילת זכות הירושה, דכמו דהכא הוי הגזלן היורש מהגר ובכ"ז אחרי שנשבע ע"ז אינו מועיל לו זכות ירושתו והוא מוכרח להוציא, כמ"כ בכל יורש, אבל בפועלי מפעולת הקבלה וודאי דגר הוי יסוד ושורש המשפט, דנתינה לכהנים שייך רק בגר, ובכל יורש אין שייך לומר שיתן לכהנים, דנהי נמי דהגזלן הזה נחלץ ממשפט ירושתו מזה שנשבע ע"ז, אבל במה נפקיע גם משפט הירושה משארי קרובים הראוים לירש, וע"כ יש לנו על פעולת היציאה ספק אם הוא משפט נעתק או לא, אבל ההצטיינות שיש בפעולת הקבלה הוא וודאי דהוא דווקא בגר, ואין לומר דאחרי דבזה יש לומר דהוא דווקא בגר, א"כ אנו רואים דהך משפט לא הוי משפט כללי ומועתקי ורק משפט פרטי ובודדי, א"כ נימא דכמ"כ לענין פעולת היציאה הוי ג"כ משפט פרטי ובכל יורשים לא נפקע משפט הירושה, וע"כ במקום שהגזלן הוא היורש אינו צריך להוציא מידו גם אחרי שנשבע, דזה לא הוי הכרח ואין מזה ראי', דהנה אם רק נימא דהכא נפקע ממנו תורת ירושה א"כ בהכרח לציין איזה איש, וכיון דהכא ליכא יורש שיזכה בתורת זכות את הכסף, זיכתה התורה להכהנים בזכות זה שהם באים תחת היורש התמידי, וא"כ י"ל דההתחדשות הוא רק בזה כי תחת היורש המורגלי והתמידי [בכל אדם] הבדילה התורה הכא את הכהנים שהם יבאו בתור היורשים, אבל בפעולת היציאה אין בזה ענין פרטי, וכמו שמצינו כמה משפטים בתורה שבתוכם באו גם משפטים מועתקים או נשואים נעתקים שנעתקים גם למשפטים אחרים (שורש ב'), ויש לפעמים במשפט אחד שמתחברים בו איזה ענינים שהם נעתקים למשפטים אחרים (ביאור לשורש הנ"ל), וכמ"כ נימא הכא הגם דחלק של פועלי הקבלה אינו נעתק למשפטים אחרים, אבל חלק של עצם הנתינה היינו היציאה הוא נעתק, אחרי דלענין זה י"ל דאין מקום לחלק בין משפט זה לשארי משפטי גזילה שנשבע עליהם, דאם נימא דזהו משפט כולל, כי לאחר שנשבע אין גם להיורש ע"ז משפט זכות ירושה והוא מחוייב להוציא מידו, ממילא י"ל דבגר שבו בעצמו יש הצטיינות בזה שאין לו יורש טבעי, באה התורה לציין עבורם [הגוזלים מגר ונשבעו והגר מת] יורשים מיוחדים ומסומנים, והם הכהנים דהוו כמו יורשים מלאכותיים, דכל היורשים הם יורשים טבעיים, אבל להכהנים זכתה התורה שיהיו בזה כמו יורשים אם כי אין בהם ביחס זה שום התקרבות טבעי, אבל אם נימא דלא נפקע תורת ירושה גם אחר שנשבע, וא"כ הרי יש להגזלן דין יורש ויש לו לעכב הגזילה תחת ידו, וא"כ גם בגר אין לו כלל להוציא מתחת ידו, באופן שהראינו מקום דאין הכרח לומר דכיון דחלק של פועלי הקבלה משמשים בזה בתור יסודי ושורשי המשפט, ע"כ גם כל עקר דין הזכרת של הפועל הוי בתורת יסוד ושורש, דלענין זה י"ל דהוי רק ציור ודוגמא ומובן דכמ"כ אין הכרח להיפוך להכריח אשר משפט דין היציאה הוי ממשפטים המועתקים גם ליורשים אחרים, דיש מקום לומר דהוי רק ענין חידוש אשר רק בגר לבד נתעצם כל חלקי משפט זה, ויהי' ענין הזכרת גר על אופן של יסוד ושורש המשפט של כל חלקי המשפט, דגם לענין חלק היציאה [מה שמוכרח להוציא ולבלי לזכות בזה מתורת ירושה] הוי גר יסוד ושורש המשפט, דרק בגר שייך דין זה ולא בגזל מן סתם אדם שיש לו יורשים טבעיים

ט) נתבאר לנו גם באור של ספק השני, והנה אם אמנם דחלקנום לשני ספיקות שונים ובחציונותם נראים ג"כ כמו ספיקות שונים, בכ"ז אם נחזור לפנימיותם, נראה דהם מתאחדים ומתלכדים ומוצא אחד להם, ולבאר זאת יש לנו לשוב אחור ולהתבונן עוד הפעם בהמושגים הפנימים של הספיקות האלה, ונתחיל מחדש מהספק הראשון בחיוב השבה בגר. כבר בארנו דהספק הוא מי נימא דחיוב השבה דגר קאי רק באופן כשהודה אחר מיתת הגר, או דהוא קאי גם כשהודה קודם מיתת הגר, והבאנו גם דברי רש"י, אבל הדברים המעטים ההם אינם מספיקים עוד לבאר תוכן הספק, ואמנם להבין תוכן הספק היטב נקדים פה איזה הקדמה מדיני זכותים וזכיות, דבספרי משפטי ה' אמת ובספרי ערכי המושגים בארתי באורך כמה כללים בעניני זכותים, ופה שאין בידי להעתיקם, אמרתי להעתיק בקצרה תוכן הדברים הראשים מהכללים הראשים

בענייני זכותים יש שני חלקים ראשים, א) זכות כללי ב) זכות פרטי, באור הדבר, א) זכות כללי הוא במקום שנקודת יכולת ורשיון הזכי' של הזוכה, הוא מצד הפקעת רשות הבעלים, כי כל דבר בעת שיש עלי' התקשרות מרשות הבעלים, הקשר הזה שולל הזכות ע"ז מכל אדם, ואולם אם ניתר הקשר הזה עפ"י חוקי ההפקעות, אז מתעורר על זה החפץ יכולת הזכי' של כל אדם, ובזכיות כאלה אין להזוכה שום יתרון [בנוגע לכח הזכות] בזה נגד שארי אנשים, וכל יתרונו הוא בחלק הפועל, דבכל דבר יש ענין כחני ופועלי, והכא בכח הזכות שווים כולם ורק דהזוכה הזה הקדים והוציא את הכח הזה אל הפועל וזכה בפועל, אחרי דעקר יכולת הזכי' הוא מצד הפקעת רשות הבעלים ושייך לחלק זה ביחוד הפקר, איסורי הנאה, ודומיהם, ושם הראיתי דגם חלק ההעתקות שיסודם הוא מכירה וקנין, יש בסוג אחד להכניסם תחת גדר זה, הגם דהכא אינה גורמת ההפקעה בכ"ז בהיכולת בערך זכי' כזאת שווים כולם, דהא אין להקונה הזה [שנעתק עתה לידו החפץ מהמוכר] יחס עצמי וטבעי לזכות עד שנוכל לומר דהוא יצטיין באיזה עילוי ויתרון נגד שארי אנשים, דהלא אם הם היו מקדימים לקנות בכסף היו קונים, ויש לו היתרון רק מצד שהקדים להוציא הדבר אל הפועל, ובכ"ז יש ביניהם חלוק והבדל בין זכי' של הפקר, ואיה"נ לזה, ויש בזה כמה וכמה חלקים ואכ"מ. ב) זכות פרטי, הוא