אורים גדולים טו

היא הקבלה מועלת מחילה ובמקום דמועלת מחילה שם גם היורש אינו צריך ליתן וכמשנת"ל, ואם נימא דהכא הוי המטרה רק הקבלה, מדוע צריך להשיב אחרי דדינו כדין יורש, וע"כ דמוכח מכאן דבההשבה שלאחר השבועה גם הנתינה נחשבת לפעולה מטרותיית, וא"כ לכאורה מבואר מכאן דבתשלומין אלה הוי הנתינה הפעולה המטרותיית, וממילא יהי' מקום לומר דבאופן זה מתבררים כל הספיקות שהי' מקום להסתפק בזה, וביחוד הספק ממחילה אשר הוא הספק הראשי והיסודי שיש להסתפק בחיוב תשלומין, אבל עתה בזה שהתורה ביררה דאין בזה תורת ירושה ומחוייב להשיב, ממילא מתברר דהנתינה היא הפעולה המטרותיית, וממילא מתבררים חלקי הספיקות ממחילה

ואולם כ"ז הוא בהשקפה ראשונה, אבל אחרי העיון נראה דעוד לא נסתיימו החקירות והספיקות, ועוד לא הגיעו אל חוף הבירור, כי באמת יש להסתפק במשפט זה כמה וכמה ספיקות, ולמען לעשות סדר ומשטר בהספיקות שחלים בזה נסדרם למחלקותיהם

בכלל יש להסתפק בדין זה ארבעה ספיקות שמתחלקים לשני חלקים ראשים, א) בדיני ופרטי השבה גופא [אחרי שנשבע והודה], ב) בדין מחילה, וכל חלק וחלק מתחלק לשני חלקים ג"כ, הספק בהשבה מתחלק לשני חלקים, א) בחיוב השבה בנר, ב) בחיוב השבה של שאר יורשין, וגם הספק במחילה מתחלק לשני חלקים האלה, א) בגר, ב) בשאר גזל שנשבע. אלו הן הספיקות למחלקותיהם, ולענין הבירור עליהם יש לראות דמתחלקים רק לשני חלקים, היינו דהשני ספיקות שיש בחיוב השבה בגר ובשארי יורשין מתלכדים לאחד, כי יש להראות דתליין זב"ז, וכן בהחלק השני של מחילה

ח) ועתה נבאר את הספיקות האלה בפרט, בתחלה נבאר השני ספיקות בחיוב השבה, ואח"כ הספיקות במחילה

ספק א) בחיוב השבה

הנה עקר דין של ההשבה מבואר דהוא אחרי שנשבע והודה דאז מתחייב לשלם קרן וחומש, ואמרה התורה דבגר שמת ואין לו יורשים מחוייב להשיב זאת לכהנים, ויש לספק אם הוא רק כשהודה אחר מיתת הגר דחל החיוב בעת שהגר כבר מת, או דהחיוב הוא גם כשהודה קודם מיתת הגר ואח"כ מת הגר, ויש מקור להספק הזה מזה דחזינן דרבא אליבא דריה"ג מחלק באמת ואומר דלריה"ג חיוב השבה הוא דווקא כשגוזר את הנר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דבעדנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים, הרי דיש מקום לומר דיותר מסתברא להעמיד את חיוב השבה רק כשהודה לאחר מיתת הגר וכמש"כ שם ברש"י בד"ה קנאו השם וז"ל אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשי', הרי דגם מן הסברא יש יותר מקום לחייבו כשהודה לאחר מיתת הגר, וא"כ כפי האמת יש להסתפק בקרא זה את הספק הזה

ספק ב) בחיוב השבה של שאר יורשין

יש לדעת דראוי להסתפק אם הך דינא דגר מתפשט גם בשארי יורשין, דהא הגזלן בגר שמת הוי כיורש ובכ"ז אמרה התורה דהוא אינו יורש ומחוייב להשיב לכהנים, ע"כ יש להסתפק אם דין זה נוהג בשארי יורשין, אם גזל מאביו ונשבע ומת והודה אם מחוייב ג"כ להשיב ואינו זוכה בזה מדין יורש כמו דהגזלן לא זכה מהגר בתורת ירושה, או דיש לחלק דהוא דווקא בגר. דהנה כל המשפטים שבתורה אוצרים בקרבם עניני פעולות, (באור לכלל ו'), וחיובים ועונשים מתייחסים ג"כ לחלק הפעולות, ונקראים פעולות תנאותיות, (כלל ו), דכוונת החיובים והעונשים הוא, דאם הוא עושה פעולה זו אז מתחייב בחיוב זה (ביאור לכלל הנ"ל). והנה בפעולות מהמשפטים באים השמות של הפועלים והנפעלים והפעולים לפעמים בתורת ציורים ודוגמאות, ולפעמים בתורת יסודי ושרשי המשפט (כלל ז'), דיש לפעמים אשר עצם המשפט נוהג גם בשארי דברים, ומה שהזכירה התורה שמות האלה הוא רק לצייר ולדגם את מציאות הדבר, משום דראתה דהענין הזה עלול יותר להצטייר ע"י הנושאים האלה, ולפעמים יש דהדין נוהג רק בהנושאים האלה ולא בנושאים אחרים והוו הנושאים האלה יסודי ושרשי המשפט, דרק הם הם יסודי ושרשי המשפט (באור לכלל הנ"ל), וע"כ יש להסתפק גם הכא בגר הספק הזה, אם הוא רק משפט כללי, דדין זה נוהג גם בשארי יורשים, ומה שהתורה הזכירה גר הוא רק בתורת ציור ודוגמא דהתורה מציירת ענין של ירושה בגר אבל לא כיונה לומר דהוא נוהג רק בגר, דבאמת הדין הוא רק מצד ירושה, או דהוא משפט פרטי ונושא זה של גר בא בתור יסוד ושורש של המשפט, דכל המשפט הוא רק בגר ולא מצד ירושה, וע"כ בשארי יורשים אינו נוהג דין זה, ואולם הספק הזה יכול להיות רק על חלק אחד ממשפט הזה, דהא במשפט הזה יש שני חלקים או יותר טוב לומר שתי פעולות, דאחרי דיסוד תוצאת המשפט הוא נתינה, ובכל נתינה יש שתי פעולות, פעולת הנתינה, ופעולת הקבלה, ובפעולת הנתינה יש חלק היציאה שהוא מחוייב להוציא מידו, ופעולת הקבלה הוא מה שהמקבל יקבל מידו, והנה לענין פעולת הקבלה ברור דגר הוי בזה בתור יסוד המשפט, דגם אם נימא דיש להעתיק משפט זה, וגר הוי בפה רק בתור ציור ודוגמא ממציאת המשפט,