אורים גדולים קנט

ההודאה באה לחובתו, ולפירוש זה מטין גם דברי רש"י בבאורו שכתב ע"ז וז"ל אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאתויי חטאת להתכפר נגד קונו, ואולם אחרי העיון יש לראות דהפירוש הזה דחוק מאד, דסברא כזאת רחוקה מאד מן האמת, ויהי' מקום להתפלא איך עלה כלל על דעתם לייחס לחכמים סברא זרה ותמוה כזאת, דלפי"ז יש לומר דהבאת הקרבן מתייחס לזכות ופטור, והעדר ההבאה לחוב וחיוב, ואולם כל אחד יש להבין עד כמה שזרים ומופלאים דברים כאלה, דגם אם נניח דהבאת הקרבן הוא לתועלת המביא, בכ"ז אין לומר דההודאה מלהפטר בהבאת הקרבן נקראת הודאה של חיוב וחוב, דסוף סוף הלא הוא מחוייב להביא וברור דיש בזה צד חיוב, ובאיזה אופן יש לדמותה [הודאה מלהפטר מקרבן] להודאה מחיוב ממון, דשם מתחייב בזה לשלם והכא מתפטר מלהביא קרבן, והגם דעי"ז [שיתפטר מקרבן] שורה עליו חטא ועון [אם באמת יש עליו חיוב קרבן], בכ"ז לא מקרי זאת חיוב, והלא גם בכל חיוב ממון אם רוצה להפטר מחוב ממון [שבאמת הוא חייב] יש עליו עון גזל, ורק עי"ז שמשלם מסיר ממנו העון הזה, ובכ"ז החיוב מתחשב לחוב לפני המתחייב והפטור לזכות המתפטר, ואיך נימא בכאן סברא הפוכה וזרה כזאת, וגם גדר דחיוב הוא מה שאחד מתחייב לסבול איזה סבלות כמו הפסד ממון, טורח צער הגוף, או אבוד הנפש (באור ללמוד מ"ה), וא"כ נכלל בזה גם חיוב קרבן שהוא מתחייב להביא קרבן (שם), ועוד דאם נימא דכיוונו לזה, הי' להם להשתמש בהלשון שרגילים להביא על כוונות כאלה, והוא הלשון הנודע הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וידוע דהוא כלל גדול אשר השתדלו תמיד לבטא בלשון אחד, ולפעמים השתמשו בלשון אחד גם על כוונות שונות אם רק הלשון סובל גם הכוונה הזאת, ורק לבלי לחדש ביטויים חדשים (שורש ג), וא"כ במקום שהכוונה אחת היא וודאי דהי' להם לומר את הלשון הרגיל בפיהם ע"ז, ואשר הם למודים לבטא בביטוי הזה על ההוראה הזאת

ב) סוף דבר דכפי שהבינו כוונת הטעם הזה, הוא נשגב ונפלא מאד, וכמו שיש להתפלא על הטעם הזה, כן לא תקטן הפליאה גם על הטעם השני שחושבים לייחס לדברי חכמים הטעם משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור, והטעם הזה נשגב ג"כ מעל לגבולות הבינה הישרה ונפלא מאד, דהלא זה הוי מגו במקום עדים, וכבר התעצמו בזה בתו' שם בד"ה או דלמא, ותירוצם דהכא איירי דמתרץ דיבורי' גם זה דחוק מאד, דא"כ הי' להם לומר דהנ"מ הוא היכא שאמר בעת מעשה לא אכלתי כלל לא שוגג ולא מזיד וכמו שהעירו ע"ז בתו' גופא בד"ה נמי, ואם כי הם כתבו זאת בניחותא דבאמת הוי מצי לומר הנ"מ הזאת, אבל מי לא יראה תמיהת הדברים, דלמה להם מב לחפש נ"מ רחוקות בעת שלפניהם ולעיניהם הי' נ"מ פשוטה וקלה

ולבר מן דין כל הענין הזה תמוה מאד, רבים חשבו דהסברא דאדם נאמן על עצמו היא מתייחסת עם הדין דחטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף פ"ז ע"א) בד"ה אמרו לו, עיי"ש שכתב וז"ל וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. אותן וכיון דמלתא דנפשי' הוא ולכפרה דידי' קא אתי אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וצע"ג הא מפשטות דברי הגמ' דערכין (דף כ"א) משמע דהטעם דאין ממשכנין, הוא משום דאמרינן כיון דהוא משום כפרה ע"כ לא יפשע ויביא מעצמו (באור ללמוד נ"ז), ושם בתו' ד"ה א"ב, הקשו האיך מחייב ר"מ כיון דהוא מכחיש וא"כ לא יביא בעצמו ועל חטאת אין ממשכנין, ותירצו כיון דניחא לי' בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותן עיי"ש, וכוונת דבריהם דהא דאין ממשכנין הוא משום דלא כייפינן לי' אם אינו רוצה להביא, וע"כ הוא רק כשיודע שהוא חייב ובכ"ז אינו מביא א"כ חזינן דלא ניחא לי', אבל כשהוא סובר שאינו חייב ממשכנין, וכן ביאר הרמב"ן בחידושיו ליבמות ריש פ' האשה רבה וגם על דבריהם קשה כנ"ל. עוד קשה קושיא עצומה, הא התו' בר"ה (דף ו' ע"א) ד"ה יקריב, כתבו דהא דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הוא רק כשלא עבר עוד בבל תאחר אבל כשעובר בבל תאחר ממשכנין, א"כ יקשה איך שייך לומר אדם נאמן על עצמו הא אחר ג' רגלים ממשכנין וכופין, וכמ"כ יקשה על קושיית התו' דכריתות הנ"ל, דאיך מחוייב לר"מ כיון דאין ממשכנין, הלא באמת ממשכנין וכנ"ל, עוד יש להקשות על תירוץ התו' דכריתות דהיכא דניחא לי' אלא שסבור להיות פטור ממשכנין, והלא כל עיקר דמהני כפי' בקרבן הגם דכתיב לרצונכם הוא משום דאמרינן דכיון דיש לו כפרה וודאי דניחא לי' דתיהוי לי' כפרה והוי כמו מכר דאמרינן דגמר ומקני, ועי' בב"ב (דף מ"ח ע"א) בתו' ד"ה יקריב אותו, וא"כ קשה במקום שהוא מכחיש מאי תועיל הכפי', דאם יודע האמת והוא מכחיש מצד דלא ניחא לי' בכפרה, א"כ אין לומר דניחא לי' בכפרה אחרי דהוא משתדל להכחיש בכדי להשמט מהחיוב, ואי דנימא דחושב באמת דאינו חייב, וודאי דלא שייך כפי' דבכל כי האי אין לומר דניחא לי' וגמר ומקני כמו במכר, אחרי דהכא חושב דאינו חייב וא"כ וודאי דבלב אינו מתרצה על הקרבן. עוד יש בזה הענין כמה דברים מגומגמים ומעומעמים, וגם בדברי התו' בענין זה יש סתירות ממקום למקום, וכבר האריכו בזה רבותינו הראשונים ז"ל, עיי"ה בדברי הראשונים ביבמות ריש פ' האשה רבה ובש"מ בב"מ בסוגיין, וגם האחרונים האריכו בזה, וביחוד יש לעיין באו"ח בקדושין (דף מ"א ע"ב) ובספרו חקר הלכה (חקירה ט'), ובדברי הרמב"ם בזה הענין יש ג"כ