אורים גדולים קנח

לחקירה ג), בכ"ז אחרי דהשבועה הזאת הוית חיוב מעמסיי, וחיוב מעמסיי מתייחס ביחס הקנס, וע"כ בחיוב כזה יש מקום להשתמש בההבדל הזה (שם), ומה שפי' רש"י משום מגו דחשוד אממונא כו' הוא ג"כ כנ"ל, דכיון דליכא חיוב ממילא יש גם חשש איסור

ועז"א קמ"ל ק"ו, דמסקי דהק"ו הוא מקנס [וגם מתחלה כוונו דהק"ו הוא רק מקנס ואמרם מתחלה מממון הוא רק ע"ד השקלות וטריות שבש"ס כנודע], ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה. פי', כיון דכל עיקר ההבדל בין הודאת פיו להעדאת עדים הוא מצד ההתדמות וההתייחסות של החיוב הזה לקנס, והלא באמת מצד ההתדמות וההתייחסות הזאת יש מקום לחייב בהעדאת עדים מק"ו, דברגע זו שנאמר דחיוב שבועה בהודאה במקצת מתייחס באיזה יחס לחיוב. קנס ויוצא מזה דהודאת פיו גורמת להעמיס ולהטיל עליו חיוב כזה, א"כ אז י"ל דכ"ש דהעדאת עדים על מקצת גורמים לחייב שבועה על השאר, דהא בכ"מ נחשבת הודאת פיו למיצוע המקילה ומסירה חיובים מעמסיים דהא מודה בקנס פטור, וא"כ אם הודאת פיו דבכ"מ עומדת להסיר חיובים כאלה, בכ"ז הכא היא מטלת וגורמת את החיוב הזה, הלא י"ל כ"ש דהעדאת עדים של עדים אשר בכ"מ אינם מסירים חיובים כאלה כ"ש דהכא אינם מסירים, ורק שגורמים החיוב כמו הודאת פיו במקצת, (הלשון מפתרון לחקירה ג)

ו) מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן הא לא קשיא ר' חייא כר"מ סבירא לי' דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מק"ו דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין, אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ופטור אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם, אשם היינו קרבן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש הא לא קשיא ר"ח כר"מ סבירא לי' כי היכא דמחייב לי' קרבן מק"ו מחייב לי' חומש מק"ו, כל מי שיתבונן על השקלא וטריא הזאת יעמוד מרעיד ומשתומם, וכל מה שיחגור יותר כח בינתו להבינה על מכונה, יראה יותר איך כי דרכי הידיעה נעלמו ממנו ויסודי הפשט ממנו והלאה, כי עצם ההתדמות מהעדאת עדים לחיוב שבועה לענין העדאת עדים לחיוב קרבן היא נפלאה מאד כי אין להם שום התייחסות זל"ז, ועוד דבאמת בקרבן הוא ענין פרטי דשם כתוב או הודע אליו ובאה הקבלה ולא שיודיעוהו אחרים [תו"כ וכריתות (י"א ע"ב)], וגם בלא"ה יש בזה הרבה קושיות וכאשר התעוררו שם רבותינו ז"ל, וכמו שיראה כל מי שיעיין בדבריהם ויראה דנלחצו ליישב כמה קושיות אשר לחץ הדברים ודוחקן נראה לכל מעיין בצדק

ואמנם באשר אין לקוות לבאר השקלא וטריא הזאת בבאור ישר כל עוד שלא יתבאר לנו המחלוקת דר"מ וחכמים, ולבאור המחלוקת דר"מ וחכמים יש לשום עין בסוגיא דכריתות במה שנוגע למחלקותייהו, ע"כ הננו נאלצים לעזוב על רגעים אחדים את השקלא וטריא דידן ולסור אל הסוגיא דכריתות ולהתבונן בה בינה עם התוחלת כי ה' הטוב יאיר עינינו לעמוד עלי' ולהפיץ עלי' אור בהיר, ואו אז יהי' בידינו בע"ה לבא עד חקר השקלא וטריא הזאת

פרק טו

יבאר הסוגיא דכריתות עפ"י יסודות נאמנים וחזקים

א) הנה שם בכריתות לענין המחלוקת דר"מ וחכמים אם עדים מחייבין קרבן איתא שם בגמ' (דף י"ב ע"א) איבעי להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום דאמרינן מנו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור ושקלו וטרו בזה הרבה בהנ"מ, גם חתרו למצא פשיטותא לספיקייהו, ואולם אנן בדידן ראינו לבאר עצם ספיקת הגמ', דבאמת שני הטעמים האלה צריכים תלמוד דכפי שטחיותם אינם מובנים כלל, דהטעם דאדם נאמן על עצמו אינו מובן, דמאיזה גדר בא הענין הזה להאמין לו על נפשו להפטר מן חיוב קרבן שעדים מחייבים אותו, ובהשקפה ראשונה נראה דגדרו של הטעם הוא כן, דכל חיוב קרבן הוא לטובת ותועלת המביא כי ע"י הקרבן ינצל מעונש החטא ומשתמר על ידו מן היסורין, באופן כי יש החלטה פשוטה והנחה וודאית כי דברי הבעלים להפטר מן הקרבן נערכים בערך הודאה שבא לגול על עצמו חוב ואשם, וע"כ כמו בכ"מ הודאת הבעלים בדבר שמתחייב ע"י ההודאה מועלת ההודאה שלו, כמ"כ דבריו שידבר להפטר מן הקרבן הוי כהודאה, יען כי הקרבת הקרבן הוא להצלחת ואושר הבעלים, ויש להחליט כי לוא הי' חייב קרבן לא הי' פוטר את עצמו, ועוד הי' מזדרז להביא קרבן להגן עליו מן היסורין העתידים לבא עליו לרגלי החטא והעון, וע"כ בעת שהוא בעצמו אומר כי אינו חייב קרבן נחשבת האמירה הזאת כהודאה בדבר שהוא לחובתו, דהוא כלל גדול דבכל דבר שהוא לרעת וחובת המודה מועלת ההודאה, ואשר משו"ז מועלת ההודאה בממון להתחייב על ידה גם במקום שעדים מכחישים אותו, יען כי