אורים גדולים קנז

לשלילת סבת החיוב ולא לסבב עוד סבת הפטור. ובעת שבאנו לזה [דהמגו לא הוי מגו מעליא], מובן מאליו דיותר יש לפרש השאלה כהאופן הראשון מצד הכרעה דהעזה אשר הכוונה בזה הוא שלילת החיוב, מלפרשה מצד ביטול ההכרעה דהעזה היינו מצד מגו, אחרי דבאמת המגו לא הוי מגו מעליא, ומי זה יתקע ידו דהורע כחו רק מלפעול סבת הפטור, אבל בכ"ז יכול לפעול פעולת השלילה, הלא יש מקום לומר דאחרי דהורע כחו ממילא אינו פועל גם פעולת השלילה, וע"כ נראה יותר לפרש מצד הכרעה דהעזה, והיינו שלילת החיוב, ואי דמכ"מ נשארה הפעולה החיובית, אך עתה רוצה להראות דיש בה שתי הפעולת ביחד, סוף דבר דברור הדבר כשמש דהשאלה היא מצד שלילת החיוב

ה) והנה שבועה הוא בירור הקשור באמונת המתחייב (באור ללמוד ל"ב) וכולל שני מושגים, מושג החיוב, ומושג התועלת (למוד ל"ז), וכל חיוב כולל שני מושגים, מושג החיוב, ומושג הרשיון (למוד לה), והסבה המספקת להעמיד חיוב הבירורי [בבירור הקשור באמונת המתחייב] מספקת גם להעמיד סבת הרשיון (למוד מ'), ובמקום שהסבה אינה מספקת לסבב החיוב אינה מספקת גם להעמיד סבת הרשיון, וממילא יש חשש איסור (באור ללמוד הנ"ל), ואחרי כל זה מבואר בטוב שיטת רש"י, דרש"י מפרש דהשאלה היא מצד ההכרעה דהעזה, והיינו מצד שלילת החיוב ומשום דעתה חשב דיש העזה גם במקצת [אם כי איננה עצומה וגדולה כמו בכולה], וע"כ חשב דבטלה פעולת השליליי, ופעולת החיוב לבד אינה מספקת לסבב החיוב, וכיון שאינה מספקת לסבב החיוב ממילא יש עוד חשש איסור, דהנה מושג הרשיון מהחיוב מתחלק לשני חלקים, מצד שלילת האיסור, ומצד הכרעת החיוב על האיסור (למוד ל"ח), ובשבועה הוי הרשיון מצד הכרעת החיוב על האיסור (באור ללמוד ל"ט), ותועלת הבירור בשבועה הוא מצד ב' דברים, או מצד קלות ההכחשה (למוד ל"ד), היינו שיש לומר דלא הוי כלל בשם הכחשה (באור ללמוד הנ"ל), או מצד חומר וחשיבות הבירור (למוד ל"ד), היינו דיש לומר דחמור בעיניו השבועה מאד (באור ללמוד הנ"ל), ומושג התועלת הוא גם מושג הרשיון (למוד ל"ז), וא"כ יש גם במושג הרשיון הב' דברים הנ"ל, או קלות הכחשה או חומר וחשיבות הבירור, והנה גם אם נחליט דמושג הרשיון הוא מצד חומר וחשיבות הבירור היינו מצד דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, בכ"ז לא הוי אלא השערה לבד (באור ללמוד לז), והיא מספקת רק במקום שיש סבת החיוב אז מכריע החיוב את החשש, דרק הסבה שמספקת להעמיד החיוב מספקת גם להעמיד סבת הרשיון (למוד מ), אבל כל עוד שאין שום סבת החיוב, בטלה גם סבת הרשיון, ויש עוד חשש איסור (שם), והנה עתה בשאלת רבה חושב דליכא סבה מספקת לסבב החיוב, וממילא יש עוד חשש איסור, והנה במקום דיש לשאול על סבת החיוב יש להגדיל הפליאה גם משום חשש איסור, ובאם לאו הוי חסרון מצד חוקי הפליאה (באור ללמוד מ"א), וכיון שכן, נראה דרש"י כתב זאת בדקדוק גדול, דרק בכדי להגדיל הפליאה משום החשש איסור מצד דחשוד אממונא הזכיר רש"י גם החשש איסור מצד דחשוד אממונא, והגם דבאמת מסקינן דלא אמרינן חשוד אממונא כו' הוא רק במקום שיש חיוב הנוסד על חוקי החיוב ויש לו סבה אז מכריע החיוב את האיסור (למוד ל"ט), ואמנם כל עוד שחושב שאין בזה סבה מספקת להעמיד חוקי החיוב ממילא יש גם החשש איסור, אבל עיקר כוונת רש"י הוא מצד דליכא סבה המספקת דהא הן קשורין בהדדי דכל עוד שאין סבת החיוב ליכא גם סבת הרשיון, ובעת דאיכא סבת החיוב יש גם סבת הרשיון, וביותר י"ל דמשו"ה הוצרך רש"י לזה, דהא החיוב הוי החיוב מעמסיי ולסבת החיוב מעמסיי מספקת גם סבה קלה (למוד יא), והכא גם בשאלתו ידע דהפעולה החיובית נשארת, ורק שחשב שאינה מספקת גם לסבב חיוב מעמסיי, ע"כ רצה רש"י להראות דיש מקום לומר דמשו"ה אינה מספקת הסבה החיובית לסבב החיוב, משום דהיא עושה גם פעולת ההכרעה דיש בה גם חשש איסור, וסבת החיוב שפועלת גם להכריע האיסור הוי פעולה חזקה, (למוד מב), וע"כ בעינן שהסבה תהי' ניכרת יותר ומשו"ה הזכיר רש"י גם החשש איסור, ואולם עיקר הכונה הוא בשאלתו דשואל משום דליכא סבת החיוב, וע"ז מחדש רבה הסברא דאשתמוטי היינו דהכחשה במקצת לא הוית הכחשה ואינה נקראת בשם העזה, משום דהכחשה במקצת הוית רק הכחשה חיצונית ושפתיית (למוד כד), וע"כ לא הוית הכחשה ואינה נקראת בשם העזה (למוד כ"ג), וע"כ יש גם פעולה השליליית, והכא דהוי רק חיוב מעמסיי, וודאי דההודאה שיש בה שתי הפעולות ביחד כדאית להעמיס החיוב המעמסיי הזה ומשו"ה מסיים ואמר רחמנא רמי שבועה עליו, דהוא להורות דהוי חיוב מעמסיי (באור ללמוד טו)

ועתה אחרי השלמת מימרא דרבה חזרו לסיים כוונת ר"ח באמרו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, וע"ז אמרו אבל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא, דהא מימרא דרבה סובבת לבאר את פעולת השלילה מהודאת פיו, וא"כ הלא יש מקום לומר דבהעדאת עדים די"ל דליכא פעולת השלילה אינם מחייבים שבועה, דהא עיקר פעולת השלילה הוא ביטול ההכרעה דאין אדם מעיז, אבל בהעדאת עדים י"ל דלא בטלה ההכרעה דהא העיז, והגם דבאמת גם בהעדאת עדים בטלה ההכרעה דאין אדם מעיז מצד ניגוד המוחלט (באור לחקירה ג'), דכיון דהוא כפר בכל ע"כ דמעיז ובטלה החזקה (שם), אמנם באמת י"ל דביטול ההכרעה דאין אדם מעיז מצד העדאת עדים לא הוי ביטול, משום די"ל דהעדים פועלים רק על מה שהעידו, ואולם על השאר שלא העידו נשארה ההכרעה דאין אדם מעיז במקומה (שם), והגם דההבדל הזה הוא הבדל דק וחלוש (פתרון