אורים גדולים קנה

ג) ומה שהקשו על רש"י דהא משיב אבידה גופא פטור משבועה רק מדרבנן מפני תיקון העולם, והכא על דאורייתא קיימינן וכמו שהבאתי לעיל, שגו בזה ברואה, דמה דאמרינן דמשיב אבידה פטור הוא כפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא, בכ"ז במשיב אבידה כה"ג פטור, אבל עתה שואל על עיקר הדבר דשבועת מודה במקצת, ורוצה לומר דגם מודה במקצת גופא יהי' פעור משבועה, ואז אין ספק דמשיב אבידה הי' פטור משבועה, ועוד אם נדקדק היטב בלשון רש"י נראה דבר פלא דבאמת לא הזכיר הכא רש"י לשון המוצא מציאח הנזכר במשנה בגיטין גבי התקנתא דלא ישבע, ורש"י הזכיר הלשון דמשיב אבידה, ומשיב אבידה הוא ענין ביטוי על מי שמשיב מעצמו וכמו ששם בגיטין (דף נ"א ע"ב) במחלוקת דראב"י ורבנן, דחכמים שפוטרים אמרו בלשונם אינו אלא כמשיב אבידה, דבכונה המצומצמת יש הבדל גדול בין הוראת הלשון המוצא מציאה, להוראת משיב אבידה, דהוראת המוצא מציאה אינה מצמצמת רק אופן ביאת הדבר לידו שבאה אליו ע"י זה שמצא, אבל אינה שוללת ידיעת הבעל אבידה, דמצוייר שהוא מצא ואחרים ראו ויודעים שמצא או שבעל האבידה בעצמו ראה או שיודע שמצאו ותובעו, והוראת משיב אבידה מצמצמת גם ענין השבתו שהשיב מעצמו בלא שום התעוררת דהשיב דבר האבוד מבעליו ואינו יודע מזה, ובעת שאנו רוצים להקטין פעולת התובע ולומר דהגם שהוא תובע בכ"ז תביעתו כאפס וכאין, ומהמעט שהנתבע מודה ומשיב יש לראות צדקתו ואמתתו ולחשבו כאלו מעצמו משיב, יומלץ ע"ז הלשון של משיב אבידה דמורה שמשיב בעצמו בלא שום התעוררת, ובאמת התקנה של המוצא מציאה לא ישבע דהוא מפני תיקון העולם דמשמע דמדאורייתא חייב שבועה, לא היתה על אופן זה שמשיב לו מעצמו דבאופן כזה וודאי דפטור מן התורה, ואולם התקנה היתה באופן שתובעו, ולזה הזכירו הלשון המוצא מציאה דכולל גם היכא שתובעו, אבל על משיב אבידה כפי הוראתו המצומצמת לא היתה כלל שום תקנה, ולזה חכמים דפליגי על ראב"י וסוברים דטענת בנו אינה נחשבת כלל לטענה והוי כאלו מעצמו מודה ומחזיר לו מה שמחזיר לו, וכשרצו להמשיל זאת בדבר הנודע ומתקבל אמרו אינו אלא כמשיב אבידה, כי הזכרת משיב אבידה עושה רושם גדול לפטור, דדבר זה נודע מעצמו ומפורסם דמשיב אבידה אינו צריך לשבע, וה"נ בהקו' של מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע דהכוונה היא להקטין ענין התביעה ורוצה לומר דהגם שתובעו, בכ"ז התביעה כאין וכאפס וכמו שלא תבעו כלל ויש לו מגו הבולט עד דהוי ממש כמשיב אבידה, נקט רש"י הלשון של החכמים דבעת שאמרו גם לענין טענת אביו דאינה נחשבת לטענה אמרו ג"כ אינו אלא כמשיב אבידה, והכונה ג"כ אחת היא, ושמור הדברים כי הם יקרים מאד, [בעיקר הסוגיא דגיטין ובהמחלוקת ראה מה שאבאר לקמן בע"ה] עכ"פ נתבררה שאלת רבה בטוב טעם ודעת, עתה נלך הלאה

על השאלה הנכבדה הזאת משיב רבה תשובה נצחת חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ונחשבת תביעת התובע לתביעה מעלייתא וליכא שום מגו, ולא שייך לומר דהוי כמשיב אבידה אחרי דלא הי' בידו לכפור, כי רגשות האדם רגשותיו העדינות או המוסריות (באור ללמוד כ"ה) אינם מניחים לו להעיז, ובהודאתו בהך מקצת נחשב כפועל בחיוב ולא ברצון דהוא מוכרח להודות, כי רגשותיו מכות אותו ואומרים לו תן תודה למצער על מקצת התביעה

ואולם אם התשובה הזאת עומדת להשקיט סערת הקושיא דנאמנות מצד מגו ומשיב אבידה, מעוררת לעומתה סער חדש אשר יתחולל על ראש ויסוד חיוב שבועה, כי הנה בזה שמחליטים דיש הכרעה, דיש הכרעה דאין אדם מעיז, יש מיד לעורר פליאה על השבועה, דהלא ההכרעה הזאת עומדת לימין הנתבע, וא"כ יש מקום לומר דכדאי היא שתכריע את הכף לימין הנתבע דאם הי' שקר נסכו איך הרהיב להעיז אחרי האמור דכפי תכונות האדם ורגשותיו אינו יכול להעיז פניו, ואולם באמת יש להחליש עוז קושיא זו דכל ההכרעות הם בירורים מדעים (למוד כ"ו), ואינם מגיעים לבירור חושיי (שם) והן מתייחסות לגדר דרובא (באור ללמוד כ"ה), וההכרעה דאין אדם מעיז היא ג"כ הכרעה מדעות ואינה בגדר הכרעה חושיית (שם), וא"כ י"ל כיון דההכרעה דאין אדם תובע אנא א"כ יש לו סותרה, ממילא הוו כשתי הכרעות הסותרות זא"ז המבטלות זא"ז (באור ללמוד י"ח), וממילא י"ל דבטלה ההכרעה דאין אדם מעיז פניו. ואולם עדיין לא נעקרה הקושיא משורשה, ועוד היא הולכת וסוערת, ורק שיש לציירה בתמונה אחרת היינו מפאת סבת החיוב, דהא כל חיוב הוא מסובב (למוד ה') ויש לו סבה (שם), וא"כ נהי נמי דבטלה עוז ההכרעה דאין אדם מעיז וליכא הכרח לפוטרו, אבל בכ"ז אין שום מקום לחייבו דכיון דאין שום סבת החיוב איך אפשר שיסובב החיוב, וא"כ מדוע נחייבו, הן אמת דבהשקפה ראשונה יש לומר דיש מקום לרפאות מחץ קושיא זו דהא בהודאה במקצת יש גם פעולת החיוב דמזה שמקצת התביעה נתאמתה יש לומר דיש ראי' גם על השאר (באור ללמוד כ"ט), ולפי"ז נהי נמי דההכרעות סותרות זא"ז מכ"מ נשארה הפעולה החיובית, וע"כ י"ל דהפעולה הזאת לחוד די' לסבב חיוב שבועה, אמנם באמת י"ל דהקושיא הוא לקושטא דמילתא באשר באמת יש בהודאה במקצת שתי הפעולות פעולת החיוב ופעולת השלילה, וכפי הסברא נראה דיש לומר דשתי הפעולת ביחד מסבבות החיוב (פתרון לחקירה א'), ע"כ רוצה רבה להראות דבאמת יש בזה גם פעולה שליליית,