אורים גדולים קנד

מכחישו לא הוית הכחשה ולכה"פ לא הוית הכחשה שיש בה העזה, (באור ללמוד ס"ב), וממילא במקום שהתביעה נחשבת לתביעה שיש בה העזה ע"כ דנחשבת לתביעה וודאית, וא"כ יש מקום לומר דממילא גם לענין הך חקירה [בטענו מקצת מעצמו ומקצת בע"א] תליא בבירור החקירה ההיא [בטענו כל התביעה עפ"י ע"א והודה במקצת], דאם נימא דשם חייב משום דיש לחשבה לתביעה שיש בה העזה, י"ל דהכא ג"כ חייב דנחשבת לתביעה וודאית, ואם נימא דשם פטור משום דאינה נחשבת לתביעה שיש בה העזה, י"ל דהכא אינה נחשבת לתביעה וודאית, ואם אמנם דמ"מ פטור, יש לחלק בין גדרי של שתי אלה מנושא של תביעה וודאית לנושא של תביעה שיש בה העזה, הגם דגדרן הוא הוודאי והברי, אולם אחרי דאין בזה גבולים מיוחדים דרק הבירור של ב' עדים הוא נגבל בגבול מיוחד אבל בירורים אחרים אינם מוגבלים והם מתדמים זל"ז, (באור ללמוד ל"א), א"כ אולי יש בזה גופא שני גבולים שונים זמ"ז, אמנם באמת יותר נראה דאין להבדילן זמ"ז, דגדר אחד יש להן ואין לבדות הבדלים חדשים במקום דאין הכרח לזה, וא"כ ברור דהחקירות האלה תליין זב"ז, ובירור של חקירה אחת יספיק גם על השני'

פרק יד

יחזור לבאר הענין דהודאה במקצת והסוגיא דב"מ

א) אחרי שהבאנו כל הכללים והיסודות הנחוצים והמועילים מאד והמתאמתים מצד יושרם ואמתתם, והמושגים בשכל והמתקבלים בלב, וגם הבאנו את החקירות הנחוצות, עתה מעיין נכבד אם כבר שמת עיניך עליהם והם מושרשים בלבך, עתה בא עמי אל חדרי הסוגיא הזאת אשר גם עלי' חרדנו כל החרדה, וגם בגללה השתדלנו עד עתה להקדים הלמודים האלה והחקירות, ואם תשים לבך גם לבאורי זה אשר הנני נותן לפניך היום אקוה כי בע"ה תראה עין בעין, כי אור חדש יופיע עתה על הסוגיא הזאת, ונתחיל הבאור בהסוגיא על הסדר, ואח"כ נציג בע"ה גם הבאור על שארי הסוגיות והעניינים המסתעפים ממנה ומתייחסים אלי'

ב) שאלת רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, היא שאלה פשוטה הנטועה גם בשכל וכאלו יאמר דנהי נמי דההתאמתות במקצת נותנת מקום למתוח קו של חשד על השאר משום דהחלק מעיד על הכלל (באור ללמוד כ"ט) [כי הסברא הזאת היא סברא פשוטה בטעם שבועת הודאה במקצת], אבל נגד זה הלא ההתאמתות שמתאמתת רק על ידי התובע ולא ע"י אחר מכרעת את הכף לימין צדקת הנתבע, כי מי זה אלצהו להודות על המקצת, והוא מגו ג"כ הבנוי על מוסדות הבינה הישרה, ואולם המגו היותר מתקבל ומובן הוא ענין משיב אבידה, דכל מש"א אם נטיל עליו שבועה בעת שהשיב מעצמו ומדעתו יהי' זה כמו עול ואון וניגוד עצום נגד דרכי היושר, ואין בזה שום מחלוקת בין רש"י לתו', והוא רק מחלוקת מלותיי, כאשר בארתי בספרי דיש כמה מיני מחלוקת ומהן חשבתי דיש מחלוקת מלותיי, והבאתי גם לעיל (באור לחקירה ג'), והיינו דהמחלוקת הוא רק בהמלות ולא בהמושג הפנימי, ובאופן זה הראיתי דיש גם בהראשונים שנמצא לפעמים מחלוקת בדבריהם שבהשקפה ראשונה נראה דהוי מחלוקת פנימית, ובאמת הוא רק מחלוקת מליתיי ובטויית שמבטים מושג אחד במלות שונות, וגם הכא התכוונו רש"י ותו' לדבר אחד, דגם כוונת רש"י הוא מצד מגו, אלא למען שתהי' בולטת יותר הקושיא של הטלת שבועה בדבר כזה שבעצמו מודה ומתחייב, הזכיר רש"י משיב אבידה אשר היא הנקודה הראשונה גם מענייני מגו, וכאלו הזכרת של משיב אבידה בולטת וצווחת בקול נגד החיוב שבועה, דכל משיב אבידה הוי ג"כ ענין מגו ורק שבולט יותר, ויש לי בזה כלל מיוחד בספרי כללי דרשות חז"ל ודרכי לשונותיהם, שהראיתי דמצינו בדחז"ל איזה דבר בדמיון ענין אחר ובביטוי אחר אשר יש כ"פ כמו פליאה נשגבה לאיזה מטרה עשו זאת ומדוע הזכירוהו בביטוי כזה, אבל באמת הוא ענין פעולת הנפש אשר תועלתו הוא להסביר דבר שאינו מובן כ"כ, עפ"י הזכירם את נושא המשל אשר הוא מובן יותר, ואם אח"כ יראו כי הנמשל דומה אליו אז יבינו פעולת הנמשל יותר, עי"ז שיבינו את ההשתוות, וכ"כ ראו להזכיר לפעמים איזה נושא בשם נושא אחר יען כי מצאו את הנושא ההוא לדבר המובן יותר לענין זה, ואח"כ יש להבין ההשתוות והוא ענין משל ההעתקיי שהזכרתיו בספרי חותם תכנית ח"ב (פ"א מספר מושגי הנמצאים), והוא כלל יקר ונחוץ למאד, והראיתי שם דגם רבותינו הראשונים ז"ל הלכו במסלה זו, וכמו שבכל ענייניהם הי' להם הליכות חז"ל לעינים כן גם בדרכי לשונותיהם הלכו צעד בצעד, וה"נ ראה רש"י להזכיר ענין משיב אבידה לזה אשר הוא כמו מן המושכלות ראשונות דמשיב אבידה אינו צריך לשבע והוא ג"כ מצד מגו ורק דהוא מובן יותר בנקל והוא בנוי על משפט השכל הישר, וע"כ מקשי דמדוע חייב בשבועה אחרי דיש להאמינו, דהא סוף סוף הסבה המסבבת חיוב שבועה הוי סבה אמצעית (למוד י' ובאורו), וכל בירור אמצעי מתבטל גם ע"י בירור אמצעי אחר (למוד ל'), וא"כ גם אם נימא דבהודאה במקצת יש שתי פעולות המכריעות את הבירור פעולת החיוב ופעולת השלילה (באור ללמוד כ"ט), מכ"מ שתיהן כאחת עומדות רק לסבב חיוב אמצעי וממילא נקראים רק בשם בירור אמצעי המתבטל ע"י בירור אמצעי שיש בו כח לבטל, והכא וודאי דראוי לבטל את הבירור דהוי כמשיב אבידה וכמו שבארנו: